אני שייכת למשפחת המכשפות, אני.
אלו הנשים יודעות הדבר שהתאספו למעלה, על פסגת ההר, ורקדו סביב
המדורה. ליל ללא ירח, המדורה בשיאה, מעיפה גיצים מסביב. מאירה
שחור הליל.
שם על פסגת ההר, אני רואה אותנו רוקדות סביב אותה מדורה,
מרימות ברכינו מעלה, ומקפצות. כל מכשפה וייחודה היא.
אני? אני לא נזקקת לקלפים, לא לקפה, לא נזקקת לרקוח דבר.
אני רואה. אני חשה ובעיקר אני יודעת.
אני מסתכלת על אדם, ככה מרחוק, ואני יודעת.
ואני יודעת לראות. אם מבקש אותי משהו לראות, אני עוצמת עיניים
ורואה.
מה אני רואה? אני רואה מה שמראים לי. אני בעצמי לא יודעת מה
אני רואה. רק אותו אחד יודע את משמעות הסיפור.
אנחנו מתאספות מדי פעם, מעגל של מכשפות, אין אף גבר בינינו.
אור המדורה מאיר אותנו. מי שיראה אותנו מהצד, יראה תיפול
עליו.
למה? כי הוא יראה נשים לא יפות, עושות תנועות משונות מסביב לאש
המדורה. אבל איש לא יראה אותנו. כי אנחנו שם, על פסגת הר, ליל
ללא ירח.
לכולנו פנים חזקות, פנים יודעות. לא כולנו נחמדות.
אנחנו, אין לנו צורך בדיבור. אנחנו רוקעות ברגלינו, מסתכלות על
אש המדורה.
הנה מיתמרת לה רוח מהאש. והיא גדולה ומאפילה על כולנו.
לכל אחת הרוח אומרת דברים אחרים. ואין אחת יודעת מה נאמר
לרעותה. כל אחת מקבלת את שהיא זקוקה לו.
הרוח מתקרבת אלי. היא מסתכלת אלי. רוח כהה, עומדת, ניצבת
מולי.
מה היא אומרת לי? היא לא אומרת לי דבר.
היא מסתכלת ומביטה בי. היא חזקה, היא יציבה, ונותנת לי מכוחה
ועוצמתה.
יש בה עוצמה ברוח, יש בה המון כוח, ואת זה היא מעבירה אלי, ללא
מילים.
היא ממשיכה לעמוד מולי. ואני שוקעת, נשאבת לתוכה.
אני נעלמת בתוך הרוח, נהיית אחד איתה.
עכשיו אני הרוח, אני חזקה, אני יציבה, אני עומדת מול העולם,
מביטה בו.
אינני פוחדת מדבר. אני יודעת שאני יכולה. עכשיו אני זו הרוח
ואני זו העומדת מול העולם.

אני כבר לא במעגל המכשפות. אני לבד במקומי. לבד, נושאת אני את
שהרוח נתנה לי. שלוש היא נתנה לי, שלוש מתנות. חוזק, אומץ,
יציבות.
היא נתנה לי אומץ שאוכל להשתמש בחוזק. היא נתנה לי יציבות, כדי
שלא אסטה מדרכי.
היא נתנה לי שלוש מתנות שיעזרו לי במהלך חיי.
ובזמן המפגש הבא של המכשפות, אבוא שוב, אתייצב יחד עם אחיותיי,
נסובב שוב את אש המדורה, ושוב תבוא אלי הרוח.
הפעם לבנה היא. עומדת היא מולי בלובנה. אני עוצמת עיניים, רואה
אותה בעיני רוחי.
רוח לבנה, אוורירית, שקופה. רק אני רואה אותה.
אנחנו עומדות זו מול זו. הרוח הלבנה ואני.
מסתכלות זו על זו. כל אחת שואבת מכוחה של רעותה, עד כי נעשות
לאחד אנחנו.
הולכת אני מעם חברותי המכשפות. הולכת בצעד איטי, נושאת בתוכי
את הרוח הלבנה.
יורדת אני מפסגת ההר, יורדת לאיטי. פוסעת בינות לסלעים. יחפה
אני. מרגישה את רגבי האדמה.
מרגישה את האדמה. כוח האדמה היציבה חודר אלי מבעד לרגלי, מחלחל
מעלה אל תוכי.
כוח האדמה, עם כוח הרוח השקופה, אני נעשית קלילה, פוסעת בצעד
מעודד, למטה.
שואפת אל קרבי אוויר צלול כיין. העולם פרוס לפני בצבעיו
השונים. ירוק, חום, צהוב, בתים קטנים פזורים אי שם.
חברותי התפזרו להן לכל כנפות השמיים. כל אחת למקומה היא.
לא מתראות אלא שם, למעלה, מסביב למדורה.
כל אחת נושאת את כוחה מהמפגש המחודש. כל אחת חוזרת למטלותיה
היא.
אני? עכשיו אני פוסעת לי בשביל ההר היורד לו מבית ההבראה, שם
מעל נצרת, אל קיבוץ ילדותי.
ריח עצי האורן נשאב אל תוכי, מזכיר לי ימים קדומים.
מסתכלת אני על העצים הגבוהים, ממבט של ילדה קטנה, שעוד נכון לה
עתידה.
כל עתידה לפניה.
הילדה הקטנה, נושאת בחובה עכשיו את הרוח האפלה, החזקה, מלאת
הכוח, היציבה והאמיצה. שלוש המתנות שקיבלה.
יש בה עכשיו את הרוח הלבנה השקופה, האוורירית, שמקלה לה על
פסיעותיה פה, רוח לבנה שתלווה אותה כל חייה.
זו מול זו עומדות הן בתוכה. זו הלבנה וזו האפלה.
והן כמו שומרות ומגינות, כל אחת בתורה לפי מצוקות העתים.

והיום, בשומעה אותה ילדה קטנה שבגרה, בשומעה על חוגי מעגל
הנשים שצצים כמו פטריות אחר הגשם, נזכרת היא באותו הר גבוה אי
שם. נזכרת בחברותיה המכשפות, בניתורים ובריקודים שם, על פסגת
הר, סובבות מדורה.

היא לא צריכה את מעגלי הנשים של היום.
היא, יש לה את המעגל ההוא, עוד מאז, ויש לה גם את הרוח הלבנה
וגם את הרוח האפלה.
והן חובקות אותה, את אותה ילדה שבגרה, תומכות בה, משני צידיה,
לבל תמעד, לבל תסטה מדרכה.
כך הולכת היא בדרכי חייה, שלובת זרועות עם שתי רוחות.
זו הלבנה, מימינה, וזו, האפלה משמאלה.