זכרו אותי,
זכרו שאהבו לטרוק לי דלתות בפנים, שהרגשתי את הידית נתקעת לי
בבטן ואחרי זה הייתי יושבת מול המחשב ימים שלמים ומחסלת חבילות
שלמות של שוקולד אוורירי משובח.
שהייתי מתלבשת חגיגי בערב ראש השנה- חולצה לבנה נקייה ויפה,
מברכת את כולם לשנה טובה שמילא תהיה אותה השנה כמו שנה שעברה
גם אם אני אברך וגם לא, ובסוף הערב הייתי מוצאת את עצמי עם מלא
כתמים אדומים בוהקים על הבגדים משפריץ של רימונים.

זכרו שהייתי אוהבת לצאת החוצה לנשום אוויר צח, לאסוף את שיערי
לקוקו גבוהה, לסדר היטב את מישקפיי ולנסות להראות כמו תלמידה
בוגרת באוניברסיטה.
שתמיד רציתי להיות מבוגרת  אפילו שידעתי שכשאני אהיה מבוגרת
אני בעצם ארצה להיות שוב ילדה.

זכרו שהייתי ילדה מרובעת, שלא יכולה לסבול שינויים והייתי
משמיע לעצמי שירים עצובים בכוונה בשביל לבכות.
שניסיתי לעשות רושם על אנשים, להתנהג באלגנטיות ולהראות ילדה
עילאית.
שהייתי מדבר בחברת ילדים בני שש- עשרה על נושאים שאנשים בני
שלושים עד חמישים וחמש מדברים.

זכרו שהייתי אוהב להתלבש מוזר אבל ממש לא רוצה למשוך תצומת
לב.
שתמיד הייתי מאוהבת בשם "נועה"- עם האות ו ולא נעה!.
שפעם אחת שהייתי לבד בבית ואכלתי ארוחת צהריים הצמדתי את סכין
החיתוך לעורק הראשי- ליד כף היד  אבל לאחר כמה שניות של שקט
הייתי מרחיקה אותו ממני, הולכת לשכב על הספה ומרגישה שליבי
פועם בחוזקה.