לשם שינוי, הפעם יצאתי לרבעוש...
חמש שעות נסיעה זה לא עניין שאפשר לזלזל בו. אני מתכוון, כמה
כבר אפשר לישון באוטובוס? או כמה אפשר לקרוא בלי לחטוף בחילה?
(רבע שעה בערך).
היות ובכל שאר הזמן אתה עסוק בלבהות בנוף, אי אפשר לברוח מזה.
רדיו: התנתקות, משפחת אלפרון ומכבי חיפה, smells like teen
spirit ומזג אויר.
ללא שליטה עולות בי, כמתנגד, מחשבות קודרות אודות מדינה
דמוקרטיה ושירות צבאי. הרצון לברוח ל"אנשהו אחר", מתעצם
מקילומטר לקילומטר.
באוטובוס האחרון, 15 דקות מהבית התיישבתי ליד אדם מבוגר יחסית.
תוך כדי מחשבות קודרות במיוחד (נסעתי כבר 200 קילומטר) אני
רואה מספר על ידו - 103395.
הבחור ניצול שואה.
מעולם לא פגשתי ניצול שואה ככה סתם.
כאילו, ניצול שואה? ככה סתם? באמצע החיים?
סטירת לחי מצלצלת כזו מעולם לא חטפתי.
רוב בני האדם מרוכזים בבעיות של עצמם, אני יודע. חלק גדול
מהשאר מרוכזים בבעיות יותר כלליות, ופסימיים עד לשד עצמותיהם.
השאר משוגעים.
באותה מידה שהשואה הייתה נוראה, כך עלינו לשמוח במה שיש.
זאת אומרת, כשיש אנשים כאלה לידינו איך אפשר להיות ממורמר?
ויותר מכך, כשיושב לידך אדם שניצח את מוות בשחמט איך אפשר
להתייאש?
הא?