כפי שעיניך רואות, לא הצלחתי להתאפק ואני כותבת אליך שוב.
רק אתמול הייתי אצלך ונתתי לך את מכתב הפרידה הקצר, שניסחתי
בזהירות.
אבל הוא היה של אתמול, והיום יום חדש.
ואתה יודע, שאני אוהבת לכתוב
ושאני אוהבת אותך.
אז אני כותבת.

גיליתי שבתור אחת שכותבת די הרבה, לפתע זה נהיה לי קשה מאוד.
עוד כמה שעות אתה טס.
ואני לא הולכת לראות אותך יותר. נכון לעכשיו, אף פעם.
וכול מה שאני רוצה זה למשוך קצת את הזמן, ולו לדקות מעטות, רק
כדי שאוכל להסתכל לך עוד קצת בעיניים הירוקות שכה אהבתי.
ואף על פי שבזמן האחרון התרחקנו מאוד, כשאני אתך אני מרגישה
קרובה.
וזה הופך את הכול לקשה יותר. ועצוב. ומסובך.
אתה נוסע להגשים עוד חלום בדרך אל האושר, ואני נשארת כאן עם
חלום מנופץ. סלח לי על הקטנוניות, אבל כואב לי.
לא באמת האמנתי שיגיע היום שתיסע. ועכשיו, אתה כמעט בדרך לשם.
עשר שעות טיסה, ומרחק שאני לא מצליחה אפילו לדמיין.
אני גם לא מסוגלת לדמיין איך זה בלעדיך. אף על פי שמעולם לא
היית שלי, נתת לי להרגיש כך לפעמים, לשמחתי.
ואני אצטרך להתרגל לזה, שאתה לא כאן. וזה לא הולך להיות קל.
מה שבטוח, שאני רוצה גם בשבילך את כל הטוב שבעולם.

מזו שבלא ספק תזכור אותך, אף על פי שהיא רוצה מאוד לשכוח.