מדוכא, ממוסגר,
בלי סיבה.
עוד תחושת ייאוש כשעוד הכל לפני,
המציאות לא עגומה,
אך התחושה הינה.
והמילים המשככות נראות כעוד גוזמה פרועה.
שוב באותו סיפור שווא,
ללא טעם, אין סיבה,
בזבוז אוויר, זמן ואולי גם מחשבה.
אני רוצה לברוח, אבל אין מאין,
כי כאן אני מקומי, וכאן אני נשאר, ואשאר,
ורואה את עצמי,
אז למה הכל כה מבריח אותי?
דרכים רבות מפנות לכל דרך,
דרכי עוד אפילו לא נמצאה או קיימת,
אני בראשית יצירת הלבנים,
אז למה אני כה מושפע מסופה?
מהלבטים שבבחירתה?
זמני עוד ארוך ואף כרגע רק אינסופי,
אז מאין גדל גודל הייאוש מהמשכו היומיומי?
כל הדיכאון, העצב הטיפשי, הייאוש, המחשבה האינסופית על הקיום
האנושי, ההתעסקות בפרטים הקטנים כשהם כלל כרגע לא משפיעים,
האם הם כה נחוצים?
או שהם עוד תסמין לתחילת תסריט אימים? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.