יום שישי היה גשום מאוד. התקשרתי לראות אם הכל עוד רלוונטי.
"בטח שכן", ענה לי זה שהתחתן. "נאכל בהפוגות - בין הטיפות".
חוצמזה בתקשורת תמיד מגזימים, עוד תראה שבסוף יהיה רק טפטוף.
זה שהתחתן, שמו רן. הוא הדריך אותי עוד כשהייתי ילד קטן. רבים
מהמקומות היפים בארץ ראו אותי לראשונה בצילו. עכשיו הוא התחתן,
והזמין את כל חניכיו לאורך הדורות להגיע לארוחת בוקר חגיגית
בחיק הטבע, פלוס הרמת כוסית. החזאי בטלוויזיה הבטיח סופשבוע
סוער וגשום עם שיטפונות במקומות הנמוכים. ולכן התקשרתי לרן -
זה שמתחתן, כדי לברר אם זה עדיין רלוונטי.
בבוקר נסעתי לנקודת המפגש, ברדיו אריק איינשטין שר ש"גשם חזק
ולא רואים ממטר" ואני נסעתי לאט.
"צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות", ואני חשבתי, מתי אהיה
בבית. כשהגעתי לנקודת המפגש, היו שם מספר מועט של אנשים
מצונפים בתוך הרכבים, משהו מלמל "חתונה חתונה, אני קופא".
אורית הוציאה ראש בלונדיני מהחלון של האוטו וקראה לי:
"גיאצ'וק, אתה חתיך - הסתכלתי עליך מאחורה." לא ידעתי, אם זה
עלבון או מחמאה - אז חייכתי.
רן אמר, שנאכל במגדל צדק, שיש שם חדרים מקורים ונוף שחבל על
הזמן. הגענו למגדל, שהוא בעצם מצודה צלבנית עתיקה. הצטופפנו
בחדר לח וטחוב, שתינו כוס יין וקיבלנו לוחות שוקולד שעליהן
הוטבע הכיתוב "רן וגלית" עם לב קטן בין השמות. אני חשבתי שאם
אני אוכל ארוחת בוקר ביום הכי קר בשנה, בתוך חדר טחוב במצודה
צלבנית עתיקה, משהו טוב חייב לצאת מזה, אז התקשרתי אלייך.
רציתי לספר לך על כל מה שעבר עלי בשבוע שעבר. רציתי לספר לך על
המצודה העתיקה, ששמרה על דרך הים, והייתה לעיי חורבות. רציתי
לספר לך על כל המלחמות העתיקות. כשענית לי, נשמעת נורא מסכנה.
אני בטוח שאו שהפרעתי, או שהתקשרתי בזמן לא מתאים, או שלא
הרגשת טוב, או שגם וגם וגם.
אחרי המצודה הצלבנית, הלכנו לראות עוד כמה מקומות סודיים.
ח'אנים ממלוכיים, שרידים ביזנטיים, חורבות צלבניות, וגלי אבנים
אחרים שהחליפו בעלים וכובשים במשך אלפי שנים. נזכרתי בשיר ששר
חמי רודנר על אימפריות שנופלות ברגע אחד.
עמדנו בעמדת תצפית וראינו נתח גדול מהארץ הזו. ראינו את
תל-אביב ופתח תקווה, והארובות של חדרה והמפעלים של רמלה. ראינו
את קו התפר ואת הכפרים הערביים מעבר לו. כל המרכיבים של הארץ
הקרועה הזו היו פרושים מתחתינו תחת מעטה ירוק של פריחה חורפית
שהעניקה לכל גוונים רכים ועדינים של שקר מתוק. ראינו את הכפר
הערבי ג'איוס (לא רחוק מיקיר), ונזכרתי איך החזקת לי את היד
וסיפרת לי על גבולות הגזרה. חשבתי אז שאת קצת מעצבנת - כמה
דברים השתנו מאז.
רן אמר שהולכים לעוד איזו כנסייה אחת על ראש איזו גבעה. הגשם
שוב התחזק ואורית שאלה אם תוכל לקחת איתי טרמפ כי היא פוחדת
לנסוע לבד עם יואב. אמרתי שאתן לה תשובה אחר-כך. התחלנו לטפס
על מדרון הגבעה, שהיה בעצם גוש עצום של בוץ. אורית אחזה בידי
"תתקשר אליה", אורית לחצה וחייכה בחצי קריצה. הדרכתי איתה
תקופה ארוכה. היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. "אם תלך, אני כבר
אסע עם יואב".
שוב התקשרתי, ושוב נשמעת עצובה. ושוב לא הייתי בטוח אם התקשרתי
בזמן לא מתאים, או שהפרעתי, או שלא הרגשת טוב, או שגם וגם וגם.
בדרך למטה, חשבתי על הנעליים המלוכלכות וכמה שאמא שלי תכעס איך
לכלכתי לה את האוטו. לפתע נעצרתי. ראיתי נרקיס אחד, צחור
ויפהפה עם כתר צהוב כחלמון הביצה. עמד הנרקיס, ניצב ובולט מעל
כל הבוץ החום הסובב אותו. שוב הצטערתי שלא היית שם איתי, לראות
את הנרקיס. אפילו דמיינתי, איך נאכל על ידו את לוח השוקולד של
רן וגלית, ואני אנעץ לך מרפק בצלעות ואחייך חיוך מסתורי.
ירדנו למטה, ובעודנו מנקים את הבוץ מהנעליים (היו עוד כאלה
שבאו עם נעליים יפות), שקעתי במחשבות. כולם הלכו לכיוון האוטו
ונפרדו לשלום.
תוך כדי נהיגה הביתה אני שותק ומתבונן על אופק כתום, מטולא
בשרידים של ענני גשם. ברקע קובי אוז שר משהו על "רומן גשמי לא
אפלטוני" והוא לא מגזים. אורית טפחה לי על הירך ונעצה בי שתי
עיניים כחולות ויפות. "אתה צריך מישהי רצינית", היא אמרה בקול
ספק חברי ספק אימהי. "אל תדאג יהיה בסדר". מישהו ברדיו שר את
JUST A PERFECT DAY. "תראי, אורית", אמרתי, "אני חושב שמתחיל
להתבהר".