אני אוהב טבע, באמת שאני אוהב. תשאלו את הילדים שלי לכמה
טיולים שנתיים התלוויתי בתור הורה מלווה, או לכמה פיקניקים
משפחתיים לקחתי אותם. היינו הולכים לגן הוורדים ביום שבת,
משחקים פריסבי וכדורגל על הדשא ומקפיצים אבנים באגם עם המים
העכורים ששוחים בו ראשנים ודגים מסריחים. באמת שאני אוהב טבע -
את השדות הירוקים, העצים הגבוהים, הפרחים הצבעוניים... ואין
כמו להתגלגל בדשא, או לרוץ בממטרות, באמת שאין. רק חרקים אני
לא סובל - יתושים, דבורים, ג'וקים וכל דבר מגעיל אחר שמעביר
מחלות או עוקץ.

אז אני לא מבין למה הוא תוקע בי את המבטים שלו, אלה שאומרים
שהוא או כועס או מאוכזב ממני או שילוב של שניהם. זה הבית שלי
עכשיו, החצר שלי ומותר לי לעשות מה שאני רוצה. אני כבר אדם
מבוגר ואני לא צריך רשות מאבא'לה כדי להרחיב את המרפסת ולהוריד
את עץ השזיפים. זה לא כאילו שאנחנו באמת אוהבים שזיפים, או
שאנחנו טיפחנו את העץ והוא יודע את זה. אז אני לא מבין מה הביג
דיל ולמה הוא שותק עכשיו שתיקה מאשימה כזאת.

אני לא מתכוון להתנצל, ממש לא. אז מה אם הוא שתל את העץ במו
ידיו לפני שלושים שנה. זה לא היסטוריה, זה פרהיסטוריה והעץ כבר
מזמן לא נושא פירות. אפילו הנדנדה שבניתי לרועי כשהוא היה קטן
נשברה ויצאה מכלל שימוש. בכלל העץ הזה כבר לא רלוונטי, לפחות
לא מבחינתי. אבל הו, אם תשאלו אותו, הוא יפליג בסיפורים
רומנטיים על אמא שהייתה קוטפת בשישי בבוקר שזיפים כדי להכין
עוגה לשבת, או איך שהייתי נוהג לטפס עד לצמרת ומשחק מחבואים עם
הציפורים שהתנחלו להם שם. האמת קצת פחות רומנטית - שנאתי
שזיפים, העוגה תמיד יצאה פחות ממושלמת ופעם אחת רק טיפסתי על
העץ, נפלתי ושברתי את היד ומאז לא התקרבתי אליו ממטר.

לי לא היו שום רגשות סנטימנטליים לעץ השזיפים הזה, רק זיכרונות
מעורפלים, אבל כנראה שלאבא שלי היו. הוא פרץ בבכי כשכרתתי את
העץ הישן, כל השזיפים המיובשים והמתים נופלים לאדמה ונרמסים
מתחת למגפיים שלי. אבא שלי השתטח על הדשא והתחיל לבכות, כמו
שלא ראיתי אותו בוכה מימיו. הוא קרא שוב ושוב בשמה של אמי ז"ל,
על איזה בן כפוי טובה יצא לה ואיזה מזל שהיא לא פה כדי לראות
את המחזה הזה.

התעלמתי מכל רגשות אשמה שהיו מתעוררות בי, ממראה דמותה של אמי
עם הקמט בין העיניים, משלבת ידיים ובוהה בי באותו מבט שיש
לאבי. העץ חסר תועלת ולכן הוא חייב ללכת, מכורח ההיגיון. הוא
סתם משך אליו דבורים ושאר מזיקים ואף אחד אצלנו לא משוגע על
שזיפים. אחרי שסיימתי את הריצוף הראשוני, הבטתי בסיפוק במשטח
שעתיד להיות מרפסת גדולה עם גינה מסודרת, פרקטית ויפה. אבא חזר
מובס לתוך הבית, הכתפיים שלו שפופות מהרגיל והוא שב ומלמל את
שמה של אמא, מתייפח על עוגת השזיפים המופלאה שלה.

באותו לילה, חלמתי שאני שוב בן שמונה, משחק כדורגל עם השכנים
באמצע הרחוב. אמא שלי קראה לי מהחצר לחזור הביתה, עוד מעט שבת
וצריך להתנקות ולהתארגן לכבודה. נכנסתי הביתה, התקלחתי ולבשתי
את החולצה הלבנה המכופתרת והמכנס השחור שבעוד כמה חודשים יהיה
קטן עליי כבר. יצאתי החוצה לעזור לאמא שלי, אבל היא נבלעה בתוך
העץ. לקחתי גרזן כדי לבקע את העץ ולחלץ אותה, אבל הם השתרשו זה
בזה באופן כה מוחלט, שהעץ דימם בצבע חציל-בורדו. כרתתי את העץ
בשיטתיות, עד שלא נותר ממנו כלום, אבל עדיין לא מצאתי אותה.
הנחתי את הגרזן בצד והתחלתי לחפור באדמה, מוציא את כל השורשים
בזה אחר זה, פוצע את ידיי מבלי שיהיה לי אכפת, העיקר שאני אמצא
את אמא.
 
התעוררתי בבהלה - הלב שלי פועם בקצב תופים היסטרי והנשימות שלי
קצרות ושטחיות. מחיתי את הזיעה שהצטברה על המצח שלי והבטתי
מהחלון במרפסת הרחבה שלי. אם מצמצתי בעיניי באופן מסוים,
יכולתי להישבע שראיתי את אמא שלי שם, קוטפת שזיפים, מחייכת
אליי בהזמנה ומחכה שאבוא לעזור לה להכין את עוגת השזיפים
המפורסמת שלה, שת'אמת, ממש לא הייתה משהו. עצמתי את העיניים
שלי בחוזקה, אך כל מה שראיתי היו שזיפים, המון שזיפים
סגולים-אדמדמים-כחולים, שמצטברים להם מתחת לבלטות במרפסת,
מחכים לרגע המתאים כדי לפרוץ החוצה ולהציף את החצר.

אני שונא שזיפים.