נשכתי את השפה התחתונה שלי עד שהבשר נפער וזרם דק של דם בטעם
מתכתי חדר לגרון שלי. הדבקתי חיוך מעושה על הפנים שלי, הדם
מוסיף צבע לשפתיים היבשות והסדוקות שלי. "אבא, אולי תאכל
משהו?" שאלתי בקול מתקתק ודביק, כאילו שאני משדלת ילד.
"בשבילי?"

הוא התעלם ממני במופגן והמשיך לבהות בנקודה בלתי נראית בקיר,
החיוך שלו אמיתי עד כאב. "כמה שאת יפה, דבורה'לה," הוא אמר
בעיניים מזוגגות מעונג, "יפיפייה אמיתית."

נשכתי את השפה עוד יותר בחוזקה, מנסה לעצור את הדמעות המאיימות
לפרוץ בכל פעם שהוא מזכיר את שמה של אמא. לקחתי את הכף ביד
רועדת, העמסתי עליה מעט פירה וקירבתי לשפתיים שלו. "בוא,
תאכל."

"אולי תכיני את מרק העוף שלך? את יודעת איך הבנות משוגעות
עליו." אפילו לפני שנהייתי צמחונית לא התלהבתי מהמרק של אמא,
הוא היה כל-כך תפל וחסר טעם שהייתי שופכת בפנים חצי קילו מלח
רק כדי שיהיה לו טעם כלשהו. הנחתי את הכף בייאוש ונשענתי לאחור
בידיים שלובות. מאז שהוא חלה באלצהיימר ושמנו אותו בבית אבות,
זה נהיה יותר ויותר מתסכל להיות אתו, זה כאב מדי.

"דיברתי עם רחל היום, היא  אמרה שהיא תבוא לבקר ברגע שתוכל",
אמרתי, כולי תקווה שזה יעורר בו משהו. זיק של הבנה נצנץ בעיניו
האפורות והחיוך שלו התרחב.

"רחלי... רחלי שלי, כמה שהתגעגעתי אלייך." פרץ לא מובן של כעס
חלחל בי והתביישתי בו מייד. אבל מישהו מוכן להסביר לי למה אני
באה לבקר אותו פעם בשבוע ואחותי הקטנה לא באה אף פעם כי "קשה
מדי לראות את אבא ככה", ומקיומי הוא מתעלם אבל ישר קופץ כשהוא
שומע את השם שלה? מאז שהיינו ילדות קטנות, תמיד ידעתי שהוא
אוהב אותה יותר, משהו שרק התחזק אחרי שאמא מתה.

יש לרחל את אותם העיניים, השיער, העור, האף, הגינונים ואפילו
תכונות האופי כמו לאמא. אנשים שרואים תמונות שלהן מייד אומרים
שרואים עליהם שהן אמא ובת. בהתחלה, אחרי שאמא מתה, הוא לא יכול
היה להביט ברחל, היא גרמה לו להתגעגע לאמא יותר מדי. אבל בסופו
של דבר הוא הרגיש שמשהו ממנה ממשיך לחיות דרך רחל והבליג על כל
השטויות המטומטמות שהיא עשתה - כמו לדפוק את המכונית אחרי לילה
של שתייה ובילויים, לבזבז את רוב הכסף שלה על הימורים
והתנסויות שונות בהרבה תחומים.

לה היה מותר הכל ואני הייתי על תקן הדבק המאחד את המשפחה
המתפוררת. הבת הגדולה והטובה שצריכה לגדל את אחותה הקטנה
ולשמור על אביה. כל החיים שלי נדמה לי שאני חיה בשביל אנשים
אחרים - אבא, רחל, יעקב בעלי והילדים... ועכשיו שוב פעם אבא
שלי תלוי בי. מעגליות שלעולם תחזור על עצמה. כל מה שאני רוצה
זה שפעם אחת בחיים שלי הוא יראה אותי בפני עצמי, לאה שמנסה כמה
שיותר להיות מה שמצפים ממנה ואיפה שהוא בדרך איבדה את עצמה.
אני כבר לא יודעת מי אני או מה אני רוצה - אני מרגישה כמו ילדה
קטנה ואבודה שצריכה שאבא שלה יחבק אותה ויגיד לה שהכל יהיה
בסדר.

"אבא, תביט בי, בבקשה," אני מתחננת בפניו. המבט המזוגג בעיניו,
החיוך הדבילי עדיין משורבט על שפתיו. הוא מפנה את מבטו אליי,
אבל מסתכל מעבר לכתף שלי, לעבר דמות לא ידועה.

"כדאי שתתארגני, לאה, את לא רוצה לאחר לבית-הספר. תדאגי שגם
רחלי לא תאחר, את יודעת איך היא אוהבת לישון בבוקר." אני כבר
לא יכולה לעצור את הדמעות והן זורמות בחופשיות במורד הפנים
שלי. אני קמה במהירות ובורחת משם, ריח של עובש וריר רודף אותי
ונדבק לי לבגדים, לעור ולשיער. אני חושבת על אבא שלי, שבור
וזקן, מפטפט עם אנשים שלא באמת נמצאים שם, אבל לפחות אני
מתנחמת בעובדה שהוא מוקף באנשים ובזיכרונות אהובים. אני מוחה
את הדמעות בשרוול של החולצה, מתיישרת ויוצאת משם בהליכה נמרצת
לעבר האוטו. אני צריכה לנסוע לבית-הספר של דינה, כדי להיות אמא
למופת ולקחת אותה לחוג בלט שלה.

בדיוק כפי שמצפים ממני.