לפעמים מתחשק לי לצרוח ולספר לכל העולם על הנורא מכל,
על כך שאיבדתי אותך...
ולפעמים זה הנושא האחרון שאני רוצה שיעלה
לא כי אני מתביישת במה שקרה לך ולנו
אלא אולי כי אני מתביישת קצת בעצמי
מתביישת שאני כאן עומדת, חיה ונושמת כשאתה כבר לא...
מתביישת בכך שאני מצליחה לצחוק, לפעמים אפילו באמת
מתביישת בכך שאני מרשה לעצמי לבכות רק כשאני לבד
ובמשך היום עוצרת ושומרת הכל בפנים
ואף אחד לא יודע עד כמה נורא האובדן
עד כמה גדול החלל
עד כמה עצום הריק
ועד כמה אתה חסר...