יום שבת, 07:00

כבר כמעט שלוש שעות שאני ערה. ישנתי אולי 3 שעות ואני מותשת,
אבל לא מצליחה להירדם.
אני לא מפסיקה לחשוב על אתמול בלילה.
עמדנו בחוץ, כמעט כמו שני זרים. לא העזתי לגעת בך.
שאלת אותי איך היה הסרט והדבר היחיד שעבר לי בראש באותו הרגע,
זה למה, לעזאזל, לא יוצאות לי המילים מן הפה.
רציתי להיעלם. להתעורר מן הסיוט. אבל, לצערי, הסיוט רק התחיל.
ובמציאות, שלא כמו בסרטים, הסוף מר יותר והכאב חד יותר והדמעות
אמיתיות.

ראיתי אתכם נכנסים לאולם ומיד הסטתי את המבט, אבל אני חושבת
שהצלחת לקלוט אותי. זה היה רגע אחרי שחשבתי שכבר לא תגיע, כי
אתה אף פעם לא מאחר. ואיחרת. כנראה שלא באשמתך, כי בדיוק יצאת
מסרט אחר, שנגמר לא הרבה קודם.
אין לי מושג עם מי היית.
ניחשתי שזו אחת מן הידידות שלך, אבל בעצם לא היה לי מושג.
גם לא קלוש.
היה מביך מאוד לפגוש אותך כך פתאום. בדיוק מזה כה פחדתי. תפסת
לי את היד. אמרת, שניסית להשיג אותי ועשית מן תנועה של נדבר
אחרי הסרט.
והתיישבתם, שורה לפנינו, קרוב מאוד, קרוב מדי. וכל הסרט חיכיתי
לסוף. לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה שתחבק אותי חזק.
קוראים לזה אופטימיות.
ושוב, הופתעתי.
חיכיתי לך למטה, אחרי הסרט והיית קר. קר יותר מקרח. והכאב היה
חד. שוב הרגשתי את הסכין ננעצת בלבי. וחשבתי שאם החום הכבד
ששרר בחוץ לא הצליח להמיס אותך איך אני אוכל?.
ועמדנו כמו שני זרים. ודיברנו שתי דקות בערך. אתה דיברת למעשה,
אני רק הנהנתי. ושוב קיוויתי שאני רק חולמת, ורציתי לברוח.
ולא לשמוע ממך יותר, כי אתה פשוט לא שווה את כל הכאב הגודש את
לבי.
ואף על פי שכבר אין לי ספק שאתה לא הבחור בשבילי ושאני צריכה
להפסיק לדבר עליך ואתך.
למרות כל זאת, אני רוצה.