'ברווזים תמיד שוחים יחד', אמרת לי בהחלטיות וסגרת את הקופסה.
בתוך הקופסה היו כלואים שני ברווזי חרסינה קטנים שהבאת לי
באותו יום.

לפני שהגעת התארגנתי כאילו מלכת אנגליה באה לביקור; לבשתי
בגדים שיעבירו מסר של השקעה - אבל לא השקעה יתרה, פיזרתי בושם
בחדר, התמרחתי בקרם גוף, ובמשך הביקור הסתרתי ממך דברים שלא
רציתי שתראה בבית מחשש שלא תאהב אותי יותר. אתה דווקא אהבת
אותי - יותר משיכולתי לדמיין, והרבה יותר משידעתי, לפחות ככה
אני אוהבת להאמין.
תמיד כשהייתי באה אלייך הביתה היה נכנס לי לאף גל גדול של הריח
שלך, ואני הייתי נמסה, והביקורים הליליים אצלך שהפכו למשהו
קבוע היו ממלאים אותי באושר שהרבה זמן לפני זה לא היה קיים.
איך רציתי אותך בהתחלה, ואיך כל הדברים הקטנים האלה שקרו העלו
בי חיוכים שנשארו כמה ימים. הערב הזה מחוץ למועדון עם בועות
הסבון בריח של תפוחים חקוק לי טוב טוב בזיכרון, והחיוך שלך
כשהסתכלת עליי, שזרח מבעד לעור שלך.
הכל אני זוכרת, חוץ מהדברים הקטנים שעשית בשבילי כל הזמן. הזמן
שעבר טשטש עקבות של זכרונות כמו ציור בחול שנמחק על ידי הים,
ואני כמו שוטה ניסיתי לדוג אותם לפני שהם טבעו לתמיד. מדי פעם
עולים וצפים לי זכרונות מתוקים מאותה תקופה איתך, ועולה לי
חיוך נוסטלגי עצוב על הפנים, כי אני יודעת שאתה כבר לא שם
בשבילי ואני יודעת שזה לא יחזור... למרות שלפעמים ברגעים של
תקווה אני יודעת שתחזור יום אחד, או לפחות רוצה להאמין בזה
בתקווה שזה באמת יתגשם אם אני ארצה את זה ממש ממש חזק ולא
אוותר.
אבל בינתיים המים של הים מתחלפים בגלים שסוחפים אותי למקומות
אחרים, שלא מצליחים למחוק אותך או לטשטש אותך ממני. אתה שם,
ותמיד תהיה - לפחות ככה זה נראה עכשיו.
ובינתיים?
בינתיים אחד הברווזים נפל ונשבר, ומאז אני מחזיקה את הקופסה
קרוב קרוב ללב כדי שלא ירגיש לבד, כי ברווזים תמיד שוחים יחד,
ורק אני לבד.
או לפחות ככה זה נראה עכשיו.