[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
אסיר מספר 509

פני נטבלו בחוזקה ובאכזריות בשלולית הבוץ, אך אני לא ביזבזתי
ולו רגע אחד. קמתי מיד על רגליי, בולע מעט חול וממשיך לרוץ. כל
אשר יכולתי לשמוע היה את נשמתי המהירה והפחד שאחז בי. נתקלתי
במספר שיחים במהלך המנוסה עד אשר הצלחתי לנגב את עיניי מן הבוץ
הדביק. שיח אחד אף תלש את המספר שהוטבע על חולצתי - 509. כבר
יכולתי לשמוע את קול נביחתם האימתנית של כלבי הסייברדובר
שנועדו בעיקר לשעשע את הסוהרים ולזרוע אימה בנו, האסירים.
עשתונותי אבדו לרגע, מעדתי בשנית אך הפעם מצאתי עצמי מתגלגל
במורד ההר, מטה ואז לרגע קט השקט הגיע.




width=601    height=415>

איור: אור זהבי



קמתי בבהלה, היה זה אור השמש שהעיר אותי, אך לא היתה זו שינה
של ממש כי אם עלפון אשר ציווה את גופי לפקוח עין אחת. שריטות
רבות "עיטרו" את גופי, גבי כאב וראשי קדח. התיישבתי, נשען על
אחד הסלעים, בולע רוק, מלטף את פצעיי כמו חיה. נזכרתי בבריחתי
אמש, שמחתי מעט, על ה"חופש" הארעי הזה שקיבלתי, דקה אחת שכזו
שווה את הכל. ההתרגשות למראה השמש התעכבה, הייתי כה שקוע
בלשחזר את אירועי יום האתמול כך שלא שמתי את ליבי לסובב אותי.
רק כעת, כשאני חוזר ומשנן זאת לעצמי אני מבין. "אני חופשי, אני
חופשי! חופשי!!" הלוואי ויכולתי כך לחיות את כל חיי. חלומי
היחיד היה קטן, איש לא אמר שחלומות חייבים להיות גדולים. רק
רציתי לחיות בבית קטן, לקום בבוקר בשעה סבירה, להתקלח ולדעת כי
יכול אני להזיל דמעה ולומר "אהובתי" ללא חשש שמא משטרת הקארמה
אורבת לי. וכמוני יש עוד 508 אנשים. לו היינו יכולים כולנו
ביחד לברוח, למקום רחוק ולחיות את חיינו שלנו. אך לא. שלטון
הרוב הוא הקובע. ואנחנו, אנחנו אף לא מיעוט כי אם 509 אנשים,
אסירים.

קמתי על רגלי, בודק את תקינות גופי, מתכנן את המשך המסע.
להישאר כאן מסוכן מדי, וודאי יחזרו לחפש אותי בקרוב. התייפחתי
קלות. צר היה לי, על הצורה בה העולם קיים. ילדים מקבלים מחזיק
מפתחות שהוא חיית שעשועים, מגדלים אותה עד שהיא מתה וקמה
לתחייה בשנית. אוכל מגיע בקופסאות קטנות אשר מתבשלות בשבריר
השניה והופכות לארוחת ערב לתפארת. חברים נרכשים באמצעות התאמות
מחשב אשר מכיל את המידע על המשתמש ודרישותיו, ורוחניות נבחרת
ע"י הקשה על לוח מקשים, במקש השמאלי ביותר. את הגורל סילקו
מאורח החיים והרגשות נאסרו לשימוש. לאן אלך מכאן? לאן שלא
אפנה, משטרת הקארמה תהיה. אם אשאר כאן, ימצאו אותי אותם ארורים
אשר האשימו אותי ב"גילוי רגשות" לחמדת ליבי הקרירה. גם היא,
קורבן של משטר מדכא זה, שלטון הרוב. ומה עלי? האינדיבידואליסט?
מה יעלה בגורלי שהוצא מחוץ לחוק?

אין לאן ללכת, הבית לא קיים עבורי. הסכמה עם המצב הינה כניעה.
חוסר אונים הוא כל אשר נותר לי. אפילו המספר שהוטבע על חולצתי,
אשר ייחד אותי משאר חברי קבוצתי אבד. 509 היה מספרו, כבר אמרתי
זאת?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שונא
גזענים. כולם
צריכים להשרף
בשואה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/99 22:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה