בבית-הספר יש לנו מין מנהג כזה ללכת ולהרביץ לילדים הקטנים.
יוני אומר שזה נורא לא נשי, אבל מה לעשות שנולדתי בת ואני פשוט
נהנית לראות אותם בורחים כשאני מגיעה, ואיך שהתור של הקפיטריה
מצטמצם בחצי.
הבנות בורוד קוראים לחבורה שלנו, או יותר נכון לכת שלנו.
לא קל להתקבל אלינו. יש לנו קריטריונים מאוד נוקשים בעניין,
ואנחנו לא מוכנות להתפשר במילימטר.
יוני טוען שזה נבזי ואפילו די פשיסטי, כי הרבה ילדים רוצים
להיות חברים שלנו. אבל הם לא בחבורה שלנו, אז הם פשוט לא
יכולים להיות איתנו, כלומר חברים שלנו.
כי ככה זה אצלנו - אדם לאדם זאב! ואין לסמוך על מי שאתה לא
מכיר. למרות הכל זה לא מפריע ליוני להיות הבן היחיד בבנות
בורוד.
אולי זה בגלל שהוא קצת סיסי וכל הבנים מרביצים לו כשהוא לבד.
אולי זה בגלל שהאימהות שלנו גרות בשכנות ומאז שהיינו קטנים אמא
הייתה מכריחה אותי לשחק איתו, בגלל שאין לו אבא.
אבל אולי זה בגלל סיבה אחרת אחרת לגמרי, אפילו די פשוטה. אולי
זה בגלל שיוני סך-הכל-פשוט, אוהב ורוד?!