אין חטא ואין צדקה -
הכל מן הרגש בא,
אין טוב ואין רע -
הכל מן המאוויים המתפרצים בא,
כאשר השכל הקר
משתדל לרסנם...
זוהי מרכבת הכבוד לאדם
השר, רוקד וצוחק בדרך לניעור האבק;
אבק השיממון
שלפתע הופך להיות
מאבות המזון... בלי לרצות.
אז עולה הערפל כמסך
וניגלת ממרחק
מלכת גורל וחיים
כחמה בבוקר וכנס בראש הרים,
אשר נמצאת בכל שדרות הגן
בכל אשר אבוא, שם;
עירומה כשיש, שפתותיה יבשות,
שעידן עידנים - גם היא לא מפסיקה לצפות,
עירומה,
רועדת מאהבה,
חושפת שדיה לראווה
אך עדיין מאפילה על סודה,
בעינה האחת שד קטן
ובעינה השניה - צחוק קטן.
אני קם,
מסיע ידיה, באנחת צמא למעיין,
על כתפיי הרועדות
והן, את צווארי לופתות
כנחשים חמים...
שפתיי כבר על שפתותיה ולבה אל לבי.
שיערה מסתבך עם שיערי
בדרכי לשורפה בלהבי,
להיות לגחלת בעצמי
ולרקד על קבר שיממוני.
03/08/05 |
