פתאום, מתוך פתח לא רחב במיוחד פרץ לעולם צופציק חמוד שהחלטנו
לקרוא לו טוביה, ובסוף כדי שיהיו לו לפחות כמה חברים, נועם.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשראיתי את שני הפסים אדומים על
חתיכת הפלסטיק האומללה ההיא.
במחשבה ראשונה חשבתי לעשות אמבטיה, ככה אולי הוא יטבע ולשנינו
יהיה יותר טוב. לקח לי דקה להתעשת ולהזכר בכל מה שלמדתי באותם
שיעורי ביולוגיה עתיקים, חוץ מזה שהתחלתי לחשוב קצת על
המצב,שאולי אלוהים הפיל עלי את התיק הזה מסיבה כל שהיא, לא
חשבתי שאני מריה הקדושה או משהו, אבל בכל זאת, זה ההוא שיושב
שם למעלה שמחליט אם תהיה התעברות, או לא.
התחלתי לקלל אותו, מה עובר עליו?! מה הוא עושה כאלה שטויות?!
כבר נגמרו לו הרעינות לבדיחות סדסטיות והוא התחיל להשתולל...
תןך כדי דיון מקיף אם אותו קדוש ברוך הוא כמו שקוראים לו,
עברתי לשלב הבא,
השלמה עם המצב.
לא הלך.
בעטתי בדלת, התאגרפתי עם השולחן, זרקתי את עצמי על הריצפה
ובכיתי עד כלות כל הנוזלים מהגוף שלי.

התנשמתי בכבדות מנסה לשאוף לתוך הגרון החסום,התגלגלתי ונשכבתי
על הגב, וליטפתי את הבטן העגלגלה והחמודה שלי.
התחלתי לדבר עם עצמי.
מה הוא אשם?! הבלוטה הזה?! אם היו נותנים לו לבחור, הוא בטוח
היה מגיע לבטן של מישהי אחרת.
אבל מה אני אשמה?! עשיתי טעות אחת!! אחת!!!! בגלל זה אני צריכה
לבחור בשביל מישהו קיום או השמדה?!
לא רוצה!!! לא אוהבת אחריות ולא לוקחת אותה על עצמי. לא!
כשגם לדבר עם עצמי לא פתא שום דבר החלטתי לפנות לחלק הנוסף
בפאזל הזה........ "המעבר".
לקחו לי 20 דקות לשכנע אותו שאני לא עובדת עליו.
ואז עוד 20 דקות להרגיע אותו, אפשר לחשוב שהוא זה שאמור להתנפח
לשלוש פעמים מהגודל הנוכחי.
כשהוא נרגע הוא בא אלי, ישבנו ביחד אני והוא וחשבנו מה עושים
הלאה.
אני ניסיתי להוסיף קצת צחוק לכל הסיפור.... והוא אמר שזה לא
במקום.
אז ויתרתי.
במשך הלילה שמנו את כל העובדות בצלחת, מיינו אותן כל אחת לטוב
ולרע ובסוף החלטנו לאכול את מה שהרגשנו שיהיה לכולנו הגיוני.
הפלה.
קבלתי הפניה לרופאת נשים.
זה כאב. לא יכולתי להרגע, בכיתי בהיסטריה, והשרירים שלי היו
מתוחים מדי, הרופאה ביקשה והתחננה שאני ארגע ואשתחרר, אחרת זה
רק יכאב יותר.
אז זה כאב, יותר.
כשהכל נגמר הוא הסיע אותי אליו, התקלחתי, הלכתי בצעדים קטנים
ושקטים לעברו, הנחתי את הראש שלי על הבטן הרכה שלו, שכבנו ככה,
בלי להוציא מילה, רק אני והוא. רק.

בהתחלה, היה לזה סוף אחר.