יש דברים שלא נראים לעין. יש אנשים שחולפים על פנינו, ואנו
תוהים... האם הם מאושרים?
אנשים חולפים על פניה ברחוב, והיא רוצה לקרוא אותם... לראות את
נפשם, שכן העיניים הם החלון.
אנשים חולפים על פניה ברחוב והיא מנסה לנחש את סיפור חייהם...
מנסה לראות את אושרם, את כאבם.
חלפה כאחת מאותן הגוויות, שאושרם לא נראה, לא נראה ולא התקיים.
חלפה כמתה, והרוח הובילה אותה... איש לא הבחין בעצבות שהתפשטה
בגופה, התפשטה כמגפה, אחזה בנפשה ולא עזבה. הדמעות התמוססו,
דמעה אחר דמעה התנפצו על הרצפה בעוצמה רבה, אך איש לא שמע...
זוהי הילדה שלא מצאה מקום... הדיכאון השוכן בנפשה לא מוכן
להרפות ממנה... הבריות המקיפות אותה הן כצללים ביער אחד גדול,
יער החיים... והעלים נושרים... והדמעות זולגות... והילדה כה
קטנה, לצד העצים הגבוהים הללו. כה גבוהים... שלא רואים את
הילדה... שהיא כפרח בין הגזעים... כה קטנה ולא נראית, וכמעט
שרומסים אותה... אך היא מתחבאת בין האבנים שכבר נרמסו, ונקברו
באדמה... התפוררו כלא היו.
הילדה שלא ידעה אושר מהו, פגשה בעץ... העץ הכי גבוה ויפה שהיא
אי פעם ראתה...
ואיכשהו בין כל העצים הגבוהים, והירוקים... העץ היפה הבחין
בפרח הקטן שכבר היה קרוב לנבול... הילדה גססה בין הדמעות
שזלגו, ונפשה כבר התפוגגה. העץ טיפל בפרח... השקה אותו במים...
וטיפח אותו.
העץ הבחין בכאב של הפרח... אדם ראה את דמעות הילדה, ניגב אותן
וכעת הן לא התנפצו בעוצמה לרגלי הילדה, לא התנפצו ונהפכו
לחלקים אף קטנים יותר מלבה הקטן שנרמס בין העצים הגבוהים.
הילדה אמנם חלפה על פני רבים כמתה, ודמעותיה לא נראו לאיש...
אך בשביל אותו אדם, הילדה הייתה חשובה... אסף את שברי לבה,
חיבר בחזרה... הילדה חזרה לחיים... וכבר לא התהלכה כגוויה
וכאחת מן המתים. כל מה שהיה צריך הוא עץ אחד שיבחין בפרח,
שיראה כי הוא נרמס...
אנשים חולפים על פניה ברחוב והיא מנסה לנחש את סיפור חייהם...
מנסה לראות את אושרם, את כאבם...
וזה כל מה צריך... אדם אחד שיבחין, שיעזור, שינגב את
הדמעות...
אנשים חולפים על פנינו ברחוב... אולי תעניקו תשומת לב לעיניהם,
שכן הן החלון לכאב.