יום לפני שהכל קרה התקלקלה לו מכונת הכביסה. המים לא יצאו.
כשהוא פתח את הדלת של המכונה נשפכו עליו ועל הרצפה מים עכורים
ומהכביסה יצא ריח לא כל כך טוב. "הלכה משאבת המים", כולם אמרו
לו. הוא החליט שהוא ינסה לפרק אותה קצת ויבדוק אם הוא מוצא
סתימה לפני שהוא יזמין טכנאי. הוא מעדיף לעשות דברים לבד,
במיוחד בעניינים כאלה שהוא לא מבין בהם ותמיד מרגיש שדופקים
אותו במחיר.
באותו בוקר הוא קם להזיז את האוטו של חבר שלו שישן אצלו. הוא
הרגיש קצת אחראי כי ליד הבית שלו אף פעם אין חנייה. "תחנה על
המדרכה, זה בסדר, אף פעם אין כאן פקחים לפני שמונה וחצי". החבר
שלו קצת פחד כי כבר היה לו עסק עם העירייה, אבל היה שתיים וחצי
בלילה והוא היה עייף מדי בשביל לעמוד בפיתוי. השעון צלצל
בשמונה ותשע עשרה. הוא זרק על עצמו בוקסר וגופייה, לקח משקפי
שמש, ויתר על מפתח כי מה כבר יכול לקרות בעשר דקות וירד. מרחוק
הוא כבר קלט את הדו"ח, מונח כמו עלה שנשר מעץ או חרא גדול של
ציפור מתחת לוישר. עוד בוקר נאחס. בסדר, אין מה לעשות.
הוא חיפש חנייה כדי שלא יגררו את האוטו וככה התחיל בסיבובים
ברחובות הקרובים. זה היה שישי בבוקר ואנשים לא קמו לעבודה.
בהתחלה הוא עוד היה רגוע, אבל הוא התחיל לאבד סבלנות ככל שהזמן
עבר. הוא כבר עמד על יותר מעשרים דקות של סיבובים כשהחליט שהוא
מרחיב את תחום החיפוש לעוד רחוב אחד הלאה. מאוחר מדי הוא קלט
את הגרר והפקח שהיו עסוקים בלנסות לתמרן ברברס את המפלצת
המוזרה הזאת ברחוב הצר. מאחוריו כבר הגיעו עוד שתי מכוניות ואי
אפשר היה לסגת. לאט לאט הגיעו עוד מכוניות וכבר התחילו צפצופים
וקללות, ואשה אחת שהלכה על המדרכה צעקה על הפקח ואמרה שלא
נותנים לחיות. הוא לא צפצף, ולא הצטרף לאיש המזוקן שיצא מהאוטו
שמאחוריו והתחיל לצעוק. הוא ראה ברחוב הצמוד רכב שיצא מחנייה
ונתן לו לעבור, מתכנן להיכנס ברברס ולחנות למרות שהרחוב היה חד
סטרי, אבל תוך עשר שניות מישהי הגיעה ולפני שהוא הספיק בכלל
לשלב להילוך היא תפסה את המקום. בינתיים הגרר הרים את האוטו
אבל לא היה יכול לצאת מהרחוב הצר. כל העניין נמשך בערך רבע
שעה. הוא הדליק את המזגן באוטו, מוכן להמשיך בסיבוב. אין מצב
שהוא יסתכן בגרירה - החבר שלו ירצה למות.
בסוף הגרר נסע והוא מצא חנייה, אפילו קרובה. זה לקח יותר
מארבעים דקות, והבוקר שלו עוד לא התחיל אפילו. הוא עלה שלוש
קומות וגילה שהשותפה שלו, שבינתיים יצאה מהבית, נעלה את הדלת.
זאת היתה הפעם הראשונה בבוקר המחורבן הזה שהוא הרגיש רפיון
שרירים. הפעם השנייה היתה אחרי שהוא הצליח להעיר את החבר שלו
שיפתח לו והוא נכנס הביתה ומצא שלולית ענקית של מים שנזלו
מהמקרר במטבח.
הוא הרגיש נבגד. בינתיים החבר שלו התאבל על החמש מאות שקל של
הדו"ח, קילל את עצמו ועבר לישון בבית שלו.
הוא ישב בחדר ובהה, ובפעם הראשונה בחיים שלו, הרגיש איך הדם
עוזב לו את המוח ובמקומו יש תמונה של מילה אחת - נקמה. זה היה
כאילו כל הכוח מהשרירים שלו בגוף עלה וטיפס אל הראש, ולא נתן
למילה הזאת מנוחה. הוא הרגיש שמישהו מכוון אותו בשלט רחוק,
ודווקא עד עכשיו כל החיים שלו הוא היה תמיד טיפוס מאד רגוע
שתמיד שולט בעצמו ומוצא את עצמו איכשהו עם רגליים עמוק עמוק
בקרקע.
אחרי חמש דקות של בהייה בחלל הוא עלה על הטוסטוס ונסע לדרום
העיר. בדרך הוא עצר ליד כל אוטו שהיה עליו דו"ח ולקח אותו.
כשהוא הגיע לחנות ששמע שמוכרים בה אקדחים בלי רישיון לכל דורש
כמעט היו לו כבר יותר מחמישים דוחות בתיק. הוא קנה אקדח שחור
שלא היה לו מושג איך קוראים לו וקופסת כדורים. המוכר בחנות לא
שאל אותו כלום והסתכל עליו בדיוק באותו מבט שהמוכרת בסופר
מסתכלת עליך כשאתה קונה לחם וקוטג'. בדרך הביתה הוא אסף עוד
קרוב למאה דוחות בסכומים שבין שבעים לחמש מאות שקל. כשהוא הגיע
הביתה הוא ראה פקח שנותן דו"ח למישהו שחנה על המדרכה בדיוק
מתחת לבניין שלו. הוא הסתכל ימינה ושמאלה ובלי לחשוב דפק בו
כדור. הפקח הסתכל עליו שנייה במבט המום ואחר כך התמוטט על
הרכב. הוא לקח לו את הדו"ח מתוך היד ועלה הביתה.
ככל שהוא ניסה להגיד לעצמו להירגע ושהוא חייב להפסיק עכשיו הוא
הרגיש איך יותר ויותר כוח מתרכז לו בתוך המוח. הוא לקח איתו
בקבוק מים וירד בחזרה. בינתיים כבר היתה התקהלות מסביב לגופה
של הפקח. הוא עקף את האנשים ועלה שוב על הטוסטוס. במשך שלוש
שעות שהסתובב בעיר הוא הספיק לאסוף מאתיים שבעים ואחד דוחות
ולירות בשבעה פקחים. הוא נדהם מהקלות שבה הכל התבצע.
בשעה אחת וחצי בצהריים הוא היה בתוך המעלית בבניין העירייה.
הוא עלה למשרד של ראש העיר. המזכירה ניסתה לעצור אותו אבל הוא
הדף אותה ונכנס למשרד. ראש העיר ישב עם הרגליים על השולחן
ודיבר בטלפון. הוא סגר את הדלת מאחוריו. ראש העיר ניתק מייד את
השיחה והסתכל עליו במבט שואל. הוא הסתכל מהחלונות של המשרד
שבקומה התשיעית. ברחוב למטה הוא קלט פקח שרושם דו"ח לאשה זקנה
שמנסה להסביר לו משהו. הוא שלף את האקדח, הצמיד אותו לרקה של
ראש העיר ושניהם ראו איך הפקח מסמן לגרר להרים את הרכב והזקנה
צונחת על הרצפה.
ברגע הזה הוא רוקן את כל הדוחות שהיו לו בתיק על השולחן של ראש
העיר והדליק אותם. ראש העיר לא אמר כלום, רק ישב, הסתכל באש
ושתק. הוא הניח את האצבע על ההדק, מתכוון לירות את הירייה
האחרונה לאותו יום אבל במקום זה הוא זרק את האקדח לאש ויצא.
כשהיה כבר מחוץ לבניין העירייה התקשר אל החבר שלו וביקש שיחכה
לו מתחת לבית עם האוטו. החבר שלו לא ממש הבין מה הוא רוצה אבל
הוא הבהיר לו שהעניין דחוף.
כשהוא נכנס לאוטו וסימן לחבר שלו לנסוע הוא לא הצליח לדבר.
אחרי רבע שעה של נסיעה הוא הצליח להגיד רק "פתרתי את בעיות
החנייה בעיר", וביקש לרדת.
משם הוא הלך ברגל לים.