קאט.

דה בולשיט.

יצאתי מהסרט, ונכנסתי חזרה למסלול הפתלתל של חיי.
וברגע שהבחנתי בכך שחיי יושבים להם בנחת על כורסה יקרה מעור
שחור, מול טלוויזיה רחבת מסך, הבנתי שאני מת.
ככה בלי שאף אחד הודיע לי. בלי שמלאך המוות שחור הגלימה, עם
חרמשו המחודד יבוא לתת לי התראה, כמו שתמיד היה עושה בסרטים
הישנים.

אבל הרי לזה תמיד שאפתי, איך קרה שדווקא זה מחסל אותי פתאום?
לאלוהים, אם קיים, פתרונים.
אבל אני מת וצריך להתמודד בצורה ראויה עם המצב, או לחזור
לחיות.

הרים גבוהים יש בגרוזיה, בנפאל וגם בתוכנת צילומי הלוויין של
גוגל. יערות אדירים ונהרות שוצפים יש בקנדה, בסיביר, ובמפה
התלויה על קיר סלוני.

מה יחזיר אותי לחיים, הנשק? יצר המלחמה? אולי אתקשר למג"ד
ואומר לו שהאידיאולוגיה שבה הביתה והנה אני מוכן ומזומן למלא
את תפקידי בשירות הוד מלכותה מדינת ישראל. אחרי שנים של
היעלמות מסתורית?
רות סוף סוף למילואים.

אולי אתקשר לאקסית.
אני אעשה הכל בשביל זיון ראוי לשמו, אם זה מה שיחזיר אותי מן
המתים.
יעל בטח תשמח, היא תתלהב כמו תמיד, ותשכח הכל. היא תאמין שהנה
אנחנו חוזרים להיות ביחד.
ואני, רק לשכב איתה, פראי כמו שהיינו פעם. אבל הכל מותר, הרי
פיקוח נפש דוחה הכל. גם מעשה דוחה שכזה.

ברמן בחיים לא יצא לי להיות. קורס ברמנים יכול להיות הנשמה
טובה בשבילי. מכוס לפה.
הספונטאניות והחיים הארעיים אולי יזרימו בעורקיי סם חיים.
אנשים חדשים שיעמדו אצלי בתור לשיחות לילה קטנות. בחורה אחרת
כל לילה במיטה, כל אחת תביא עמה את ניסיונה, אישיותה ומנהגיה
השונים.
אולי בסוף גם אצליח ליהנות מזה.

כל כך הרבה אפשרויות, מדוע בחרתי דווקא בזו?

אולי זו איראן. פקיסטן. אני יושב לי כאן עם המשפחה הזו ואוכל
ארוחת ערב. אולי המוסד שלח אותי. אולי השב"כ. אולי בכלל גוף
ביטחון מארץ זרה. את רגע הגיוס אינני זוכר, אני יכול להעלות
אותו מנבכי דמיוני. כלומר, הייתי יכול אלמלא הייתי צריך להקדיש
את כל משאבי קשבי, למשימה, להבלע, להטמע.
הם לא מבחינים בזרותי, וכך מסתיימת לה הארוחה.
האשה הרעולה למחצה מגישה לנו את המנה האחרונה תוך חילופי צעקות
עיתיים עם בעלה.

קוראים לה פטמה, לו קוראים סעיד, כמה טיפוסי. עבודה קלה לסוכן
המתחיל.
הבן חובש כיפה גדולה ומדי פעם מתערב בצעקות לטובת אמו. "הייתה
לה סיבה טובה מאוד להוציא את הכסף הזה", הוא אומר, "תראה באיזה
פח זבל המשפחה שלה חיה, ולך, כל עוד יש לך אוכל על השולחן כלום
לא מזיז." הוא מראה לי כיבוד הורים מהו, "חוץ מזה, אני לא מוכן
שתקרא לאמא זונה ליד שולחן האוכל".
הבת לבושה בלבוש מערבי לחלוטין, היא יושבת ובוהה לאורך כל
הארוחה, לפעמים מנסה להכנס לשיחה, אך הדלת סגורה בפניה.
יפה כמו שמן הסתם נראות היפות באלף לילה ולילה, כמו רניה אשתו
של עבדאללה מלך ירדן, שהייתי מזמין אותה לכוס קפה אצלי במיטה
אלמלא היתה נשואה.

חבל שהכל מתנהל בערבית מדוברת, הרי לא ציידו אותי בשפה הזו
לפני ששלחו אותי למשימה.
אבל אין צורך להיות חמדן, וצריך להודות לאללה על המכשיר שמתרגם
לי את כל הערבית הזאת לשפת אמי. מדי פעם, בשל הדמיון בין
השפות, אני חושב לעצמי את השטות הגמורה, שהייתי יכול להבין את
השפה הזו בלי תרגום אחרי מספיק זמן, הייתי מתרגל מתישהו. אבל
כמו שרמזתי, מדובר בשטות.

אני מסכם הכל בראשי, כי אני מרוכז מכדי להושיט את היד לדף.
האב סעיד הוא איש צבא, על-פי המדים שהוא פושט כשהוא מגיע
הביתה. האם היא אם במשרה מלאה, למרות שיש לה שני ילדים בלבד,
סכום אפס לעומת כמות הילדים הנהוגה במשפחה ערבית ממוצעת.

הבן הגדול עובד בחנות מכשירי חשמל בעיר. תכל'ס, הוא זה שמכניס
את כל הכסף הביתה, לכן יש לו זכות גמורה להגן על אמו בשעה שהיא
נמצאת על דוכן הנאשמים על בזבוז כספי הבית, לטובת עזרה  למשפחה
שירשה מבית הוריה.

גם הבת עבדה שם, וניתן לקבוע בפירוש כי היא הקפיצה את המכירות
בזמן עבודתה במקום. כלומר יופיה הנדיר עשה יותר יחסי ציבור
לחנות המכשירים מאשר המספר הרב של הפעמים בהן חזרו הקונים
לחנות בטענה שהמכשירים באריזות המהודרות היו משומשים או שסתם
סרבו לעשות את העבודה לשמה יועדו.

אבל היא פוטרה ממשרתה כפרסומת בגלל אותו איש עסקים שהיה נוהג
לרכוש בכל יום מכשיר חדש לביתו. למרות שזה היה נראה מוזר מאוד
לבעל החנות, הוא החליט שאין טעם לתהות על מקור הפרנסה הלז. עד
שיום אחד הוא הבין שישנה סיבה. ליתר הדיוק היה זה בלילה, שכנו
נאדי התקשר אליו בשעת לילה, ואחרי הברכות המנומסות, שאחריהן
הגיעו קריאות הזעם על כך שהוא טורח להעיר אותו בשעות כאלו,
הגיע תורו של המסר.

"בני מוצטפא עבר היום ליד החנות שלך וראה שהיא מוארת", הוא
אמר, "רק רציתי שתדע".
הוא ידע ששכנו יודע יותר מזה, כך גם היה נשמע מקולו, את הטון
הרכלני קשה מאוד להסוות.
הוא התכסה בבגדים, ויצא אל עבר חנותו.
שם הוא ראה אותם, את איש העסקים הרוכש נטול חולצה, רוכן על
אחותו הבתולה, והיא נוטפת זיעה, נכנעת ומתנגדת בעת ובעונה. הוא
הביט בהם קפוא. עד אשר אותו איש העסקים שעשה את שלו בלי חיוך
אפילו, שלח את ידו במעלה רגלה, והחליק בעזרת לחותה עד לפסגה.
היא השמיעה אנקה ורעדה.
הוא לא הצליח להתאפק ופלט צעקה.

אחר כך התברר שאותו סוחר ערמומי וטוב לב היה נוהג לקנות מוצרים
ולהחזירם בהיחבא, למען הצלחתה של מושא אהבתו בעבודתה. הוא
וודאי היה נושא את אחותו אלמלא חרמנותו העבירה אותו על דעתו.
בכל מקרה סגרו אותה בבית עד להודעה חדשה.

האבא, כמו שהזכרתי, היה איש צבא. כנראה שאותו אני צריך לחסל.
הוא היה חוזר מסצנות המלחמה עייף ורוטן ומוציא את שאריות
התחמושת על אשתו. מימי לא ראיתי אותו נלחם, אבל מדבריו יכולתי
להסיק שזהו עיסוקו.
כמובן שמדי פעם הוא היה נלחם באשתו שהייתה מהירה להיכנע לסטירה
או לדחיפה, אך היה זה מעבר לזכותי להתערב.

איך אוכל לחסל את הגנרל אם כל מה שאני רוצה בו כרגע הוא בתו
השותקת שכבודה חולל?
האם היא תאהב אותי גם אם אלחץ על ההדק שיקפד את חיי אביה?
האנשים במוסד או בשב"כ או איפה שזה לא יהיה אינם אנושיים, ואני
רק כלי למילוי משימה בשבילם.
מה הם מצפים שאעשה?
שארצח את אביה של אהובתי, רק בשל העובדה שהוא עושה בדיוק מה
שהוא צריך לעשות ופשוט נקלע ביד הגורל של אלוהים לצבא אחר?
הייתי יכול לדמיין את עצמי בורח איתה, אבל אין סיכוי שהילדה
הזו, הביישנית היפה שסופגת בחן ובשקט את תלונות משפחתה הקובעות
בפסקנות שכל הצרות באות באשמתה, תעזוב את חיי האלו לטובת חיים
עם אזרח ישראלי, בתל אביב אולי, בים העברית, שפת הכיבוש והרצח,
אותה מן הסתם למדה לשנוא במשך כל חייה.

לאט לאט חודרת לתוככי מוחי ההבנה הבלתי נמנעת. אם כבר החלטתי
למות, אז רק לא מול סרט ערבי.