היא כלואה בין אלפי חומות,
מאיימות,
מוצקות.
היא נסדקת,
שותקת,
מתרחקת.
היא רוצה לצעוק בקול,
להפסיק ליפול,
להפסיק לסבול.
היא רוצה להשתחרר מאחיזת הייאוש הלא עובר,
הגובר,
השובר.
היא צורחת מבפנים,
אך רק שותקת,
נשחקת,
בשקט.
היא רוצה לשבור את הדממה,
היא רוצה להדביק את שברי הנשמה.
היא רוצה לבכות בקול חזק,
היא רוצה לנקות את האבק.
האבק כבר כיסה את כל נפשה,
היא כל-כך ישנה, אומללה, תשושה.
תקוותה אבדה לה, בדרכה המתישה,
אל האושר, אל השמחה.
הייאוש חטף אותה, לעד,
וכעת היא כלואה, לבד.
היא עודנה מחכה, שם,
לזה שישבור את שתיקתה לעולם.
הוא נעלם, יום אחד,
והשאיר אותה לחכות, בדד.
ובינתיים; היא רק מביטה, הרחק,
רואה את הסוף שאותה שוחק,
משתק.
מביטה על הסוף שאותה סוחט,
מייסר את גופה המת.
הסוף כבר כאן, בפתח, מחכה,
עוד קצת, רק עוד קצת, ואז הוא יתרצה.
והשתיקה עוד לא נשברה,
היא רק הצטברה,
נאגרה.
הסבל לא ייגמר, הוא לא תם,
והשתיקה לא תישבר לעולם.
רק עוד קצת, נותר לסוף לחכות,
רק עוד קצת, נותר לה לבכות.