חיבור בין עולם האשליה לעולמות העליונים.
מסע אסטראלי.

שלום,
שמי אסאניה.
ואני כאן בגוף.
מרגישה אני בתוך מסע. מסע אינסופי, שייקח אותי לתוך מבחנים,
שונים ומשונים.
ויודעת שאין ציונים למבחנים אלה, אלא יש שיעור. שיעור, שעליי
לעבור.
וכמוני, יש מליארדים, שמתהלכים על פני האדמה. חלקם, כמוני,
שואלים ומתעניינים.
וחלקם, פשוט זורמים. או שאפשר לקרוא להם נסחפים בזרם החיים.
תלויים הם במה שקרוי מקריות הדבר.
והגוף. כמה שהכל מוגבל בו וסופי. מה שרואה בעיני, שומעת
באוזניי, מריחה באפי, טועמת בפי, חשה במגע גופי, הוא סופי.
ומתורגם מיד לקביעות ולמוסכמות של שנים ודורות. של מחקרים
והנחות. עם מסקנות, שהכל נקבע מזרם החיים ע"י אנשים, חכמים
ומשכילים.
יושבת ושואלת שאלות לא פשוטות עליי ועל סביבתי, על היקום הגדול
וגם על היקום הפנימי.
החיפוש אחר התשובות בעולם הסופי הזה, שבו הכל ברור, ועטוף
בתיאוריות, לא מספק את הפנימי שבי.
נהפוך הוא, מרגישה בעולם הסופי, ניכור וצביעות. השכל ממלא מקום
מרכזי, עולם הגיוני, שכך וכך הגיוני להיות או לעשות. הרגש
נעלם, נדחק, נבלע באיזו פינה חשוכה. שרק בלילות, בני האדם,
לפני השינה, מהרהרים בו לרגע או אולי לשניים, ונרדמים להם
ומתעוררים לעוד יום. עוד יום על לוח השנה.
ואני רוצה להרגיש אותי, לבטא את הרגש שבי. יודעת בתוכי עמוק
עמוק, שעליו לצאת לחופשי.
קשה לי בעולם הזה, שנפלתי כמו רבים אחרים, לפח השכלי. וחושבת
שכשמרגישה נפגעת או נעלבת זה הרגש המיוחל. לא ולא. אין זה
הדבר. הרגש הוא הדבר האנושי האינסופי שבי, שמחולל בתוכי תחושה
אדירה של שמחה, צחוק ושפע של אהבה. מעין מנוע פנימי שכבוי כבר
אלפי שנים.
מבקשת אני להעירו, לחזקו, ולשלב אותו במסע שלי כאן, כי יודעת,
שהוא מעניק את הדבר האמיתי שלשמו הגעתי לעולם הזה.
החושים שלי מפריעים לי להפעיל את המנוע הזה. הם מסיטים אותי
ממנו. ומבקשת אני עזרה, לעבור למצב של דימום מנוע החושים,
ולהפעיל את המנוע השישי, המנוע הפנימי.

וכך ישבה אסאניה והתרכזה בבקשתה העצמית. לדומם את המנוע של
החושים בעולם הזה. החושים שבעזרתם בני האדם מתמצאים על פני
כדור הארץ. כי לימדו אותם. ויודעת אסאניה, שיש משהו מעבר, מעבר
לחושים האלה, משהו שיביא אותה למקום הכי מופלא שבו תוכל להיות.
וממנו, תביא לעולם החושים שינוי, התפתחות, שמחה, אחווה והרבה
אהבה.
ישבה, בדומיה וציפייה. יודעת שאין הדבר פשוט כלל וכלל, לעבור
מהדבר הטבעי כל כך לדבר לא מוחשי, לדבר אינסופי. היא לא ויתרה,
הקפידה לעצום עיניה, לאטום אוזניה, ולחוש בפנים את המנוע. ואז,
בעין מפריע, ובלי הרבה הכנות, נדלק בה האור.
לבה פעם והציף אותה בהתרגשות פנימית בלתי מוסברת, שהתפשטה לכל
איבריה, כאילו קיבלו הם מנת חיים. וכשהתחושה התעמעמה, ראתה את
הדבר שאליו הכי הרבה ייחלה.
שדה אינסופי, עם שלל פרחים ופרפרים. עמדה נפעמת. זרועותיה
לצדדים, מלטפות את הפרחים.
הסתובבה במקומה, שואפת את האוויר הנקי. אני בעולם אחר, אמרה
לעצמה וחיוך התפשט על פניה.
"הנה העולם שבו רצית להיות, אסאניה", שמעה קול מעבר לכתפה.
הסתובבה במהרה, להביט בקול.
אך אף דמות לא ניצבה לה. אולי דמיינתי, אמרה לעצמה.
"אין דימיון אלא מהממש", שוב הקול נשמע.
"ומי אתה?" שאלה לחלל האוויר.
"אני הוא המפעיל שלך. המפעיל הקוסמי שלך. מבקשת את להתחבר אליי
ולהיעזר בהדרכתי."
"אכן", השיבה לו במהרה.
"הן רוב בני האדם לא מעונינים בנו, מדוע את כה להוטה?"
נבוכה קלות משאלתו, הרגישה שהתבונן בה בטרם עצמה עיניה. הרגישה
שהוא משוטט במחשבתה.
"תני למחשבותיך להתפשט בך, תוך תמיכה במה שאת מרגישה, אכן,
כך".
עכשיו הבינה, הוא בתוך המחשבות, זורם בתוכה.
"נמצא אתה בתוכי, למה תצטרך לשמוע את תשובתי?"
"מכיוון שלמילים יש כוח, הן משמשות להנעת המחשבה שלך", אמר
ושמעה את חיוכו.
"מבקשת אני לתקן ולשפר את עצמי, כדי שאצליח לעבור את המבחנים
של החיים."
"את המבחנים בחיים, את עוברת ותעברי גם בלי עזרתי. מדוע, אם
כן, מבקשת את את הפעלתי?"
"כן," השיבה לו תוך כדי הרהור, "יודעת אני את התשובה, אך אין
בי את המילים כדי לומר לך. זה משהו עמוק שמשתוקק למקום הזה,
להרגשה הזו."
"רוצה אני ללמוד להשתמש בחוש השישי שבי", המשיכה.
"רוצה את להרגיש את היקום, את פעימותיו, ולדעת לצעוד בבטחה עם
שפע בתוכו."
"כן - רוצה את זה", ענתה בהתלהבות למלותיו.
הקול צחק. "רוצה את טוב לעצמך."
"כן, רוצה טוב לעצמי", השיבה בסתמיות. "יש רע בכך? לרצות שיהיה
טוב לעצמך?"
"כמובן שלא", השיב לה הקול, "רק יש כלל חשוב לשמור."
"מהו?" שאלה.
"לדאוג שלאדם שממול לא יאונה כל רע בעקבות הרצון האישי שלך."
"זה נשמע פשוט", השיבה לו.
"או לא, אסאניה, אל תקלי ראש. לפעמים, בני האדם שוכחים שיש
מולם אדם עם תוכן וניצוץ בדיוק כמו לך. ומנסים בדרכם הטבעית
להשפיע, או להשמיע, או פשוט לפסול. ואין הדבר קורה רק בין
אויבים, אלא אף בין שכנים, חברים ואפילו בתוך אוהבים. פשפשי
היטב בזיכרונך, ומצאי וראי דוגמא." קולו דמם. אסאניה התרכזה,
ונזכרה ברגעים שבהם לא ראתה את כאבו של בן זוגה, כי הייתה
מרוכזת בעצמה, וברצון שלה שיהיה טוב. ובעצם, אם הייתה רואה את
הרצון שלו שיהיה טוב, ועוזרת לו, אז אוטומטית גם לה יהיה טוב.
"כן, כך זה טוב", שמעה שוב את קולו בחלל, "לראות אחורה, לראות
מהצד, לרצות לתקן."
"רוצה אני לתקן", השיבה לו. והרגישה שלבה נצבט בה. שיכלה
להתנהג אחרת, לומר אחרת.
"אינך צריכה להיכנס לייסור פנימי. הקו הוא דק."
"תודה", השיבה וחיוך על שפתיה.
"אינך סקרנית לראותי?" שאלה לפתע.
"או. מאוד מאוד סקרנית", השיבה.
וממרחק לא רב, ראתה דמות צועדת לכיוונה. צעדיו בטוחים וקלילים.
בחור צעיר נעצר ונעמד מולה. שערו שחור, חלק. עינים שחורות
גדולות. לבוש לבן. מראהו בהק באוויר. ומסביבו הייתה מעין
הילה.
"שוב שלום", נופף בידו לעברה.
"שלום לך", ענתה לו במבוכה.
"אז כך נראה המפעיל הקוסמי שלי?"
"למה ציפית?"
"לא ציפיתי לראות כאן דמות אדם."
"החזות מתעתעת בך, אין המראה חשוב. דמותי נוצרה ממחשבתך. יכולה
את לשנות את מראי בין רגע", הסביר לה. דמותו חייכה. הרגיש
שעולם האין סוף קשה לתפיסה.
גם אסאניה חייכה. "אין המראה חשוב", חזרה על דבריו. המשיכה
לבחון את מה שעיניה רואות.
"זאת אומרת, יש לי שליטה על מה שאני רואה?"
"כאן, רואה את את השתקפות עולמך, קיימת לך שליטה באין שליטה."
אסאניה חייכה, לא הבינה בדיוק למה כוונתו, אך הבינה שבעצם מושג
השליטה הוא זניח מעבר למסך, שעליה להתחבר למה שהיא מרגישה ולא
למה שהיא רוצה לראות.
"ואיך אקרא לך?" שאלה.
"את יכולה לקרוא לי מדריך, מדריך האור או שליח האור. לשירותך."
וקד קידה קלה.
"תודה לך, שליח, ששמעת אותי."
"אני שומע אותך מאז ומתמיד, רק עכשיו למדת לעבור את המסך. רק
כאשר עוברת את את המסך, קולי יישמע לך", המשיך וחייך. "היו
רגעים שעשינו הכל כדי לאותת לך, שתבחיני בקיומנו. בדרך כלל,
אנחנו יודעים שבני האדם לא עוברים את המסך כך סתם. לכן אנחנו
שולחים אנשים או מצבים כדי לאותת להם".
אסאניה הסתקרנה מדבריו. "מפני מה?" שאלה.
"למשל," ענה לה רגע והרהר, "לעכב אדם מלהגיע למחוז חפצו. כדי
שיפספס תאונה."
"לפעמים אנחנו מצליחים, ולפעמים לא", המשיך עם נימת עצב. "לו
בני האדם היו יותר מרגישים..."
"אך שמח אני לראותך כאן", המשיך בנימה שמחה יותר, "שנוכל יחד
לעשות טוב יותר."
אסאניה חייכה אליו. היא שמחה לשמוע את מלותיו, לדעת שהוא
איתה.
עיניה נפתחו וידעה שעברה חזרה מהמסך.
התחושה הנעימה, והמחשבות הטובות שבמוחה, מילאו אותה. וידעה
שעליה להעביר הלאה את הטוב שהתמלא בתוכה. לא להשאיר אותו רק
לה.
קמה ממקומה, והתקשרה לאהוב לבה. לאחל לו לילה שקט עם הרבה
אהבה.
הוא התמלא בשמחה, ואיחל לה ליל מנוחה.