היא אומרת שאני לא מנסה, היא אומרת שאני לא רוצה לראות. זה לא
נכון. ניסיתי, באמת, אבל אני לא רואה שום צבעים חוץ מהלבן
ומהצל של הוילון והצמח שעל המדף וגם הצל של המדף. אני לא רואה
ירוק וכחול וסגול כמו שהיא אומרת. אני באמת לא רואה.
אני רואה את הכחול של השמים כשהם מתמזגים עם הים באופק ואז הקו
הזה כהה יותר, אני רואה. אני רואה את הירוק של העציץ, שאני
באמת לא מבינה איך הוא חי עדיין. שנים הוא כבר עומד שם. מיום
ליום נדמה לי שהוא מתעקם לשמאל, כאילו הוא נמשך לאנשהו. את זה
אני רואה.
אני רואה את הצבע של אמא כשהיא חוזרת מאוחר מאוד בלילה,
עייפה.
אני גם רואה את הצבע של המזרון - אפור כזה של סבתא כי הוא די
ישן, באמצע יש עיגול אפור כאילו הוא בולע קצת ממנה כל לילה.

אני רואה הרבה. אבל אני לא יכולה לראות צבעים על הקיר הלבן.
הוא לבן, הוא לבן מאוד למרות שהוא דהוי מעט, שהייה מול השנים.
אני לא אגיד שאני רואה סגול על הקיר גם אם יהרגו אותי.

ראיתי כשהיא מתה, ראיתי את זה היא נהפכה כחולה, גם את זה
ראיתי. נדחפה לעומק האדמה החומה.
אני עדיין לא רואה את מה שהיא ראתה. חזרתי לדירה שלה. הכל נשאר
אותו צבע, השולחן עמד קצת יותר ימינה והספות כאילו דהו, אני לא
יודעת, לפני שהלכתי הסתכלתי על הקיר, הוא לא נראה לי כחול או
סגול הוא נראה לי אפור כמעט שחור, רק האור מהחלון האיר קצת.
הקיר נראה עייף, נמאס לו כשמסתכלים עליו, הוא זקן כבר, הוא
עייף. הוא הלך יחד איתה וגם הסגול והכחול שעליו. כאילו שלא היו
מקודם.