אף פעם לא תיתן לי את התחושה שלה אני זקוקה.
נואשת, אתה קורא לי.
חסרת סיכוי לצאת מכאן, אתה חושב שאני.
אני רק יורדת למטה עם כל בליטה שאני מוצאת, שאני חושבת שהיא
זאת שתעלה אותי למעלה.
"ורק אם תבטחי בי, רק אם תאמיני בי, רק אז אני אוכל לעזור לך"
אתה אומר.
אבל לעזאזל, כ"כ טוב לך!
וגם אם אכתוב לך מכתב התאבדות אתה לא תשים לב
בין כל הניירות שמפוזרים לך על השולחן.
מעניין אם שמת לב לגסיסתי האיטית,
לדימומים הבלתי ניתנים לעצירה שלי,
לטיפות הדם שטפטפו פה, לידך.
ואתה לא צריך לומר לי משהו,
השתיקה שלך אומרת לי הכל.
בעודי נלחמת על אוויר אתה שואף אותו ללא קושי
וזה רק מראה כמה טוב לך וכמה רע לי.
ואני כבר לא חושבת על המעשים שלי בצורה הגיונית,
כי זה כואב לי לראות את עצמי לאחר הביצוע.
וזה גם הרבה יותר קל לצוף באוויר ולכנות את התזוזות שלי מעשה
ותנועה
הפשטות הזאת גורמת לי להרגיש קצת יותר טוב.
אבל בכל זאת, כשמעלים לי את חוט ההגיון למעלה, כי חושבים שזה
עוזר
העצבים משתלטים בכל מקום
וכשאני נופלת על הרצפה וצורחת מכאב
הם חושבים שהשתגעתי.
ואני כבר יודעת מה הולך לקרות
והידיים כבר שלוחות קדימה לרכך את הנפילה
עוד לפני שנפלתי.
ואתה אומר לי
"ילדה, תני לעצמך לנוח קצת. את תראי, זה יעזור."
ואתה יודע שאני שונאת כשקוראים לי 'ילדה'.
"ילדונת, זה לא בריא. את עושה לעצמך רע וזה מפריע לי"
ואתה שוב קורא לי 'ילדונת'.
ונכון שכל פעם אני נופלת מחדש
ואני בעצמי לא יודעת איך נשאר לי עוד כוח לקום
השאיפה הזאת שאולי מאפס אני אגיע לאחד
היא מעניין תקווה מעוותת.
אבל אתה אפילו לא שם לב שלאט לאט אני נגמרת
אולי אם תעניק לי קצת כוחות הכאב ייחלש
אבל המוות הוא שקט והורג את כל מה שיש בדרכו.
ונכון שלרוב אתה תופס אותי כשההכרה נאבדה לי אי שם בדרך
אבל לפעמים אתה מחטיא ואז הנפילה קשה יותר מהאמת.
ונכון שאני עושה הכל בדרכים שונות בשביל אותה המטרה
ובסוף אני שוב נופלת
אבל לפחות זה לא באותו מקום
ולפחות זה לא מאותה סיבה
או שכן?
הרי השפיות אבדה לי ולכן אני מסתכמת עליך, טיפש.
ואתה לא יודע איך זה
שמישהו תקע אותך באמצע שום מקום
גידל אותך עד שגדלת מספיק בשביל הבין מהו כאב אמיתי
והלך.
ונכון שהוא עדיין שם,
אבל זה מרגיש כאילו זאת רק הגופה שלו.
ואתה חושב שזה נכון לכעוס עלי כשאני שבורה?
ואתה חושב שזה נכון לסטור את דברי בשביל לגרום לי להרגיש טיפשה
יותר ממה שאני?
ואתה חושב שזה נכון להיות קר אליי בכוונה, בשביל לרצוח את
הרגש?
ובעזרת זה אתה מוריד אותי לקרשים.
אני כבר שבורה
והכוח לקום כבר נגמר ממזמן
הידיים שתפסו בבליטות שימשכו אותי למעלה פצועות ואדומות כ"כ
שזה נראה כאילו שכפתי עליהן שמן רותח.
ובגלל זה אני הופכת לקרה
ואני כבר ישנה ולא מעניינת
אולי זאת הסיבה שכולם מתרחקים ממני?
ומשהו כבר מוכר לי
זה אותו ריח של אדמה.
ואם הייתי יכולה לומר לך שאני אוהבת אותך
כבר הייתי עושה זאת ממזמן
אבל זה קצת קשה לאהוב אותך
כשאתה חונק אותי בדריכה כשאני נופלת
ולא משאיר לי אוויר.
וזה כבר מתחיל להימאס עליי
להסתובב עם התחושה שאני חייבת לך משהו
וכשאני שוכבת על המיטה וחושבת על זה
אני גם נותנת לך עוד חלק ממני
שרק מגדיל את השנאה שלך אליי
כי הטעם מר.


ויקי.