אני לא יודע מתי זה התחיל בדיוק אבל מה שבטוח זה שזה בא אצלי
הרבה יותר מוקדם מאשר אצל ילדים בגילי. כל התהייה הזו לגבי
כוחו ויעילותו של האל הלא נודע הדירה שינה מעיניי, וזה לא
שפחדתי ממנו או משהו בסגנון, רק רציתי לראות מה הוא באמת שווה.
כבר בכיתה א' חיפשתי סימנים לקיומו בכל דבר אפשרי. למשל,
כשקיוויתי שאחת הבנות בכיתה תסתכל לעברי ותבוא לשבת לידי הייתי
מתפלל לאלוהים או סתם מדבר לעצמי, תסתכלו על זה איך שאתם
רוצים, הייתי יושב במיטה ומתכוון לכל מילה, כמובן שלמילים של
ילד בכיתה א' אבל בכל זאת מתכוון. אפילו נתתי לאלוהים סימנים
מוסכמים שגם אני אבין אם הוא שם ואם הוא מקשיב או רק שומע,
למשל "אם ייפול עכשיו עלה מהצד השמאלי של העץ" או "אם ייפסק
עכשיו הגשם ומיד לאחר מכן ימשיך" ואני בטוח שבתור אלוהים אלה
לא דברים שקשה לעשות כי כשאתה אלוהים אתה יכול לעשות הכל. ככה
המשכתי עם הסימנים האינפנטילים שכל פעם צצו כשפניתי אליו.
באיזה שלב הבנתי שהוא משחק אותה "קשה להשגה" וכנראה שצריך
להתאמץ יותר בחיפוש תשובות. אני חשבתי שאולי דרך התנ"ך וכל
שיעורי הקודש שעברנו, אני אוכל למצוא איזה רמז או סימן להיותו
קיים. לכן בשיעורי תורה הייתי כל-כך מרותק לסיפורים של המורה
עד שבכיתה ז' המורה הביא לי ת'קריזה בהרצאות המטופשות שלה על
הרמה הדתית הירודה שלנו בכיתה, בתפילה ובכלל. עלי היא התעצבנה
וצעקה על זה שהבאתי מהבית קלטת של אביב גפן שנחשב אז לזמר אגדי
אצל בני גילי שזמזמו את נאומי הכפירה שלו בקולי קולות. היא
ניסתה לקחת ממני את הקלטת בכוח ולאחר קרב ממושך היא הצליחה
בטענה שאני חצוף. אני המשכתי להילחם בה והפצרתי בה שהיא משביתת
שמחה, אבל ברגע שראיתי שזה אבוד והקלטת אצלה קמתי מהכיסא
והלכתי לעבר הדלת. היא ניסתה לעצור אותי בצעקות עד שהסתובבתי
אליה וצעקתי "אלוהים הוא עכבר" וזרקתי את הכיפה לפח. היא נכנסה
לשוק טוטאלי והתחילה למלמל שזה לא נכון ושאני סתם צועק את זה
מתוך עצבים. אני ניצלתי את העניין והמשכתי במרד הקטן שלי
בצעקות כמובן "מה לא נכון? גם הרב לא ידע להגיד לנו איפה הוא
ומה הוא בדיוק. יכול להיות שהוא בכלל למטה ולא למעלה והוא בכלל
נקרע מצחוק כל בוקר מהתפילות המפגרות שאנחנו כתבנו עבורו." זה
היה הקש ששבר את גב הגמל או המורה שדי הזכירה גמל. המורה מרוב
שוק נתנה לי חופשה של שבועיים מבי"ס לחשוב על מה שאמרתי,
והוזמנתי חזרה רק לאחר שיחה עם ההורים שלי. בשיחה עם ההורים
והמורה היא הייתה לפחות רגועה - אבל רק בהתחלה, בעצם עד
שהתחלתי להתווכח איתה על מהות האל ומיקומו המדויק. היא כבר די
התייאשה ממני והתחילה לחפש תירוצים בכדי להעדר מבי"ס. שבועיים
לאחר כל הבלגאן הודיעו לנו שהיא קיבלה התקף לב והיא כנראה תעדר
מבי"ס לתקופה ארוכה. "שיחקת אותה עם אחלה תירוץ", גיחכתי,
מעניין מי האהבל שהאמין לה, או שאולי היא ממהרת להיפגש עם חברי
הטוב אלוהים. בשיחה עם המורה המחליפה היא סיכמה את הנושא
שכשנתבגר נבין יותר טוב את כל העניין ונקבל יותר תשובות שכמובן
באות עם הזמן. אני הטלתי ספק בכל הנושא עד שפעם אחת הוא סוף
סוף הוכיח את עצמו והואיל בטובו להתייחס אלי. בכיתה ט' יצאתי
עם אחת הבנות היפות בשכבה שממש מיותר להזכיר את העניין שהיא
הייתה מאוד חכמה כך שהמינוס היחיד שהיה לה זה שהיא הייתה קצת
"דתייה" מדי בשבילי! אחת כזו שמתפללת כל בוקר ומברכת לפני
ואחרי כל דבר שהיא מכניסה לפה. בהתחלה זה לא הפריע לי עד שהיא
ניסתה להפריד ביני ובין שני חברי הטובים שהיו די אפיקורסים.
"איך אני אוכל להביא אותך לבית שלי אם כל השבת תתווכח עם אבא
שלי? אתה הרי יודע שהוא הרב של הקיבוץ!" מה שנכון נכון, אבא
שלה היה הרב של הקיבוץ ואני יצאתי עם הבת של הרב של הקיבוץ,
דבר שהיה מלכתחילה מתכון לבעיות. לקראת אמצע השנה אספו את כל
הבנים בשכבה לשיחה עם הרב שהיה גם אבא של אדווה, החברה שלי.
אני ושני האפיקורסים ישבנו בשורה הראשונה וניהלנו ויכוח חסר
מעצורים עם הרב, באנו אליו בטענות שאלוהים כבר די עבר זמנו
ומכיוון שהוא לא מתפקד צריך להחליף אותו בבחירות חדשות. בסוף
הוא פנה אלינו בשאלה די מכשילה. "תגידו, אתם בכלל מאמינים
באלוהים?" הוא חשב שזה מה שיסכם את הויכוח אבל ענינו לו שאנחנו
מאמינים, פשוט לדעתנו הוא די מאפן וכדאי להביא אלוהים אחר
שיחליף אותו. הוא עשה פנים של מיואש וסיכם את השיחה בזה
ש"נסתרות דרכי האל". יום אחר כך אמרו לי שאדווה חולה וחשבתי
שזה בסדר למרות שהיה די קיצי וממה היא לעזאזל נדבקה לא הבנתי,
אבל בכל זאת, לכל אחד מותר להיות חולה מדי פעם. אחרי יומיים
שהיא לא הגיעה לבי"ס החלטתי לבדוק אם זאת ממש מחלה או שזה אבא
שלה שהעדיף שהיא לא תבוא יותר - בגללי. אבא שלה, למרות כל
הניסיונות שלו, לא הצליח להסתיר את זה שהוא לא שמח לראות אותי
בפתח ביתו, אבל מתוקף תפקידו הוא גם צריך להיות נחמד לכולם,
הרי הוא הרב של הקיבוץ! ניסיתי לדבר איתה ולהבין מה קרה עד
שקלטתי שזה אבא שלה שמדבר מתוכה אז אמרתי לה שאני לא מתכוון
להמשיך ככה. היא לא בכתה, היא הסתכלה עלי במבט של ילדה שסיימה
כרגע טיפול שיניים ושפתיה חתומות ונפוחות ללא שום כוונה להוציא
מילים מיותרות בכדי להקל על הכאב. ממש לפני שיצאתי היא לחשה לי
שהיא מתחילה משבוע הבא ללמוד באולפנית. לא רציתי לשמוע יותר
ומיהרתי לצאת בלי לשאול איפה היא תלמד ומתי אני אוכל לראות
אותה, אלו היו שאלות חסרות טעם אחרי כל ההשפלה הזו. היא רצה אל
הדלת וביקשה שאני אחזור. לא הבטתי חזרה לאחור, ידעתי שהאלוהים
שלה השתלט לה על רוב החלקים בגוף פרט ללב שעוד רצה אותי שם.
ביקשתי ממנה שתחזור הביתה, אני לא זקוק לליווי לשער, וחוץ מזה
אני צריך זמן לעכל את ההאשמות שספגתי היום. "חבל שאתה לא מבין
את המצב שבו אני נמצאת, אתה חושב שזה כל כך קל?" היא אמרה לי
בחצי בכי. "חבל שאת לא מבינה את המצב שבו את נמצאת", לחשתי לה
והעברתי את ידיי על שערותיה, זאת הפעם הראשונה שהיא נתנה לי
ללטף אותה. המשכתי ללכת לכיוון השער. היא נשארה לעמוד שם בוכה
עד שאבא שלה בא לאסוף אותה עם ה"טנק-חב"ד" שלו מדגם היילקס.
ניסיתי לתפוס טרמפים הביתה, לבי"ס כבר לא היה בשביל מה לחזור.
כנראה שבאמת הרגזתי את בתו של אלוהים כי במקום חצי שעה של
נסיעה לקח לי חמש שעות להגיע הביתה. אף אחד לא עצר פרט לכמה
חרדים בדתם ושפיותם שניסו לברר למה הכיפה אצלי נמצאת בכיס ומי
המציא את המושג הזה "צומת הכיפה" שבה כל בני המשק הדתל"שים
מחזירים את הכיפה לראש. בערב אדווה התקשרה. היא רצתה לדבר ולכן
היא שאלה אם היא יכולה לבוא לשבת אלי לקיבוץ. ניסיתי להסביר לה
שאני ממש לא מבין בשביל מה היא באה. "את הרי נמצאת כל הזמן
בהדלקת נרות, קידושים ותפילות, את לא באה אלי! את באה בכדי
לעשות שבת עם אותו אלוהים רק במקום אחר." היא לא ממש הבינה למה
התכוונתי אבל זה לא כל כך שינה כי הבהרתי לה שאני לא מתכוון
להקריב מעצמי דקה אחת בשביל אלוהים ובינינו זה גמור כך שאין לה
בשביל מה לבוא. "אז זהו, ככה אנחנו נפרדים?" היא שאלה בשיא
תמימותה. "את האמת אני נפרד מאלוהים ויותר אני לא פונה אליו,
איתו ועל כל מה שקשור בו, ומכיוון שאת ממש כמו הבת שלו ואבא
שלך לא יקבל אחד כמוני בחיים אז אני מציע, או יותר נכון מבשר
לך במעמד חגיגי זה, שהגיע זמן לסיים." אני כבר יכול לשמוע את
הדמעות שלה זולגות מהצד השני של הקו. "רק שהיא לא תתחיל
לבכות!" חשבתי לעצמי. "למה אתה לא מסוגל להפריד ביני ובין אבא
שלי?" היא יבבה בניסיון נואש להסתיר את הדמעות. "אם את היית
יכולה לדבר בעצמך בלי כל השטויות שצפו לך פתאום מכל שטיפות
המוח שעשו לך בבית זה היה נחמד, אבל מכיוון שזה לא ככה אני לא
מוכן להמשיך", עניתי לה עד ששמעתי את צליל הניתוק מהדהד בחלל
הריק שנוצר אצלנו. מעניין אותי לדעת עם אלוהים היה מרוכז בנו
או שהוא היה עסוק בדברים אחרים. לא שזה משנה לי, פשוט אני בטוח
שממש לפני שהיא ניתקה מרוב בכי את הטלפון, שמעתי צחוק עמום
מרוחק כזה כמו במדבר יהודה, במרחבים הענקיים שם. אולי זה היה
אבא שלה שצוטט לשיחה ונהנה מכל רגע שבתו הפגינה אטימות לכל
המילים שאמרתי. אני מקווה שנהנית לשמוע עוד הצלחה שלך ושעוד
בחורה התעוורה מכל השטויות האלו. לא נורא, גם יומך יגיע ואם זה
תלוי בי הוא יגיע הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב. "התנועה לשחרור
אלוהים" קמה שנתיים מאוחר יותר והיא כללה בתוכה אפיקורסים מכל
הדתות. יהודים, ערבים, סינים, בודהיסטים ועוד כל מיני שלא ממש
הכרתי הגיעו לכינוס. כולנו הצטופפנו באולם קטן ולחצנו ביחד על
הכפתור. כתבות בעיתונים של היום אחרי טענו שזו הייתה ההתאבדות
הגדולה בהיסטוריה העולמית, ואני חושב שרק אדווה ידעה שכל זה
בעצם בכדי להגיע לאלוהים ולהילחם בו עד זוב דם בכדי להחליף
אותו.
רק רציתי שתמיד תדעי שאהבתי אותך אבל האלוהים שלך לא נתן לי
כוח כדי להגיד לך את זה. אבל אל תדאגי, עכשיו יהיה הרבה יותר
טוב, שכל העולם עם אלוהים חדש, אפילו שאבא שלך טוען שימי המשיח
הגיעו. תנסי להסביר לו שהימים שלי הגיעו. ובקשר לשבת שאז רצית
לעשות אצלי, אז עכשיו זה בימי שלישי וגם תצטרכי להתאמץ קצת
בשביל להגיע אלי. אל תדאגי, אלוהים שלי יקבל אותך כמו בת ולא
כמו חפץ שבא לשרת אותו. אה, אגב, תוכלי לבקר פה גם את אלוהים
שלך מעבר לסורגים ואם תרצי אני אשלח לך תמונה וגם אחת לאבא
שלך. אגב, את צדקת, הוא באמת לא עכבר...