אספתי אותה לפנות ערב מתחת לבית שלה. לא ראיתי אותה מאז השנה
שעברה, לא אותה ולא את החבר'ה. ידעתי שהיא תפתח קודם את הדלת
האחורית, תזרוק את התיק שלה במושב האחורי, ורק אז תתיישב
לידי.
"מזל טוב, אסנת", אמרתי לה.
היא חייכה חיוך דק ובהיר. "חכה עד שכולם יגיעו. אז תגיד לי".
בזמן שנסענו לכיוון החוף חשבתי שיש דברים שכנראה לא משתנים.
שלמרות שיש לה עוד קמט ליד החיוך, והחולצה האדומה שלה חדשה -
כמו שהיא תתאים את החולצה לקורדרוי ולגרביים היא תדאג שיהיה
קמט זהה גם בצד השני של החיוך.
"את חושבת שהם יבואו?"
"אל תנסה להרגיז. אתה יודע שכן".
היא צודקת, כמובן. כל סתיו, מאז שהשתחררנו, על חוף הים. יום
הולדת לאסנת. חגי, פתי-בר, אסנת ואני. היא אמרה שהיא לא יכולה
לחגוג אחרת. אני מקווה שהיא תתחתן יום אחד וכל הבדיחה הזאת
תגמר, אבל עד אז אני לא מתחיל להתווכח איתה.

לאסנת היה חבר בזמן שהיינו בצבא, וכולנו קנאנו בו, בבחור הזה.
קנאנו בו ושנאנו אותו למרות שלא ראינו אותו אף פעם. ככה זה
בצבא, יש מעט בנות, וכל אחת הופכת לחלום רטוב של חצי בסיס.
ביחוד אחת כמו אסנת, בגלל שלפנטז על מישהי שאתה יודע שאין לך
סיכוי איתה זו השקעה בטוחה.
כמו בכל קשר צבאי הם נפגשו פעם בשבוע שבועיים, פעם אצלו בבית
ופעם אצלה. מדברים כל יום בטלפון, לפני השינה. היא היתה
מהראשונים שהיה להם פלאפון בבסיס. אחד המכשירים הגדולים האלה
שהיום היית חושב שזה מחשב נייד, אבל אז זה נראה לנו שיא הקדמה.
ככה שלפעמים החבר היה מתקשר להעיר אותה, השכמה אישית. לאורך כל
הימים האלה היא היתה מסתובבת עם חיוך. לא חיוך מפגין, היא לא
אחת מאלו שהיו מדברות כל היום על החבר שלה. אבל יכולנו לדעת
מתי הוא העיר אותה ומתי לא. כשהיא היתה יוצאת מהחדר היא היתה
משאירה מאחוריה שובל של חסד ורוגע. אם היו שואלים אותה היתה
עונה שכן. הוא התקשר. והעיניים שלה היו נוצצות דרכך.
כל יום ראשון היתה מגיחה בבסיס אדומה מדמעות, ישר ניגשת לערוך
טבלאות יאוש. הערב נדבר. עוד שבוע נפגש. עוד חודש רגילה ביחד
בגליל. ואחרי השחרור...
וכמעט כמו כל קשר צבאי זה דעך ושניהם ידעו את זה, אבל הם
התמכרו לשגרה. הוא היה מתקשר בבוקר, והיא הסתובבה בבסיס
ומאחוריה מתנוסס שובל, דהוי אמנם, אבל היא נאחזה חזק בשובל
הזה, ואנחנו הפסקנו לשאול.

ואז הרגילה. קבענו שלושתנו, פתי-בר חגי ואני, להשתכר על החוף
פעם אחרונה לפני החורף. תכננו בבודקה של השין גימל את הכל
במפורט. מבצע ואקום קראנו לזה. המטרה: לשכוח הכל. המשימה: כח
ואקום יתמקם על חוף הים ויפתח בתהליך שכחה מזורז שיכלול השכחת
המפקדים, המצב הבטחוני, התסכול המיני וכל המרבה לשכוח הרי זה
משובח. השיטה: מדורה, בקבוקי אלכוהול, מיץ תפוזים, לימון, מלח,
אחת חבילת קלפים וארבע חבילות פתי-בר. כך תכננו בהמשכים, בין
המשמרות ותוך כדי, את פרטי המבצע. חגי אמר שהוא ידאג לחומר
בעירה - סכך מהסוכה של השכנים המסוכסכים שלהם, וקורות עץ מאתר
הבניה מעבר לפינה. אני התנדבתי לקנות את אמצעי הלחימה, וארבע
חבילות פתי-בר. אל תשכח את הפתי-בר. על פתי-בר עצמו הוטל לקחת
טנדר מהמשק, לאסוף את שאר הכוח ולמקם אותו בנקודה.

ככה התחלנו לטבוע, שלושה שיושבים מסביב למדורה, ושום דבר למעלה
לזה. הגלים מכים בחוף מולנו, מנסים להגיע עד אלינו. כוסות
פלסטיק התמלאו ואנחנו התרוקנו. פתי-בר בדיוק טבל אחת מהעוגיות
שלו בוודקה ואנחנו טבלנו בחול, מתגלגלים מצחוק. הכוכבים
הסתובבו מעלינו, הסתובבו גם אורות העיר ועשן המדורה, והמבצע
נראה כמו שעומד להיות מוכתר בהצלחה.
מתוך הטשטוש שמענו טפיפות רגליים על החול רצות אל הים, והרגשנו
כאילו משאית עברה לידינו, האויר מאחוריה מכה בפנינו. חגי הפסיק
לצחוק ראשון והזדקף במקום. הוא מצמץ לכיוון הים, מנסה למחות את
הערפל ממוחו. מישהי רצה אל הים. ראינו אותה פוסעת מערבה,
זקופה, מתרחקת מגל אל גל. עוד מעט והיא כבר נאבדת. אבל חגי רץ
אחריה, ואני אחריו, ופתי-בר דידה בעקבותינו. הרחנו אותה, את
הבושם שלה, את היאוש שלה צועד אחריה מערבה, וכמו כלבי הצלה
שנכנסו בפעם הראשונה למים, שחינו בלא שיטה לעברה. כשהגענו
ראינו רק את קצה ראשה מציץ ושער ארוך פזור כמו אצה. להפתעתנו
היא לא התנגדה כשהחזרנו אותה לחוף. תפסה בגב שלי כאילו ידעה
שנבוא לקחת אותה, אבל ריאותיה נשמו בלי שום סיבה. רציתי רק
לחזור להתחמם על יד המדורה.

ומאז אנחנו חוזרים כל שנה אל החוף הזה לחגוג את יום ההולדת של
אסנת, שהחבר שלה חיכה לרגילה כדי להגיד לה שמבחינתו זה נגמר
מזמן, ולא זכר שזה יום ההולדת שלה. לא ארוחה משפחתית גדולה, לא
צימר בגליל. ארבעתנו במדורה על שפת הים. פתי-בר טובל שוב את
העוגיה שלו בוודקה, וחגי מספר את אותן בדיחות על המפקדים
מהבסיס, וחושב שהוא יצליח לכתוב מזה תסריט לטלויזיה. אסנת
יושבת ובוהה בים, ובדיוק כשאני נשבע לעצמי שזאת השנה האחרונה
שאני בא לפה איתם, היא מחייכת ומבקשת עוד קצת בירה, ואני יודע
שגם בשנה הבאה נהיה פה. ועוד מעט יבוא החבר הזה של ההורים שלה,
שתמיד רץ פה עם ווקמן ובגד ים ספידו וישאל: "נו אסנתי, בת כמה
את היום?" והיא תשאל איך הוא תמיד זוכר והוא יענה שיש דברים
שאי אפשר לשכוח.

"הוא היה עם אבא שלי בשייטת", היא סיפרה בין לגימה ללגימה,
"הוא בא אלינו תמיד לארוחת שבת". "המשפחות שלכם קרובות?" היא
חייכה, "הוא כמו אח של אבא שלי. אבל אין לו משפחה", והייתי
שיכור מכדי לשאול מה מסתתר מאחורי החיוך שלה. "אני לא יודע אם
סיפרתי לכם אי פעם למה פתי-בר זה גאוני", אחזנו בבטן וכמעט
טבענו בחול, כשפתי-בר שוב הסביר את מעלתו וגדולתו של
הביסקוויט, ופרש את חכמת הביסקוויט שלו בפנינו בפעם המאה עשרים
ואחת.

"אסנת?"
היא לא עונה, אבל מישירה מבט.
"אסנתי, בת כמה את היום?"
זה היה כבר קרוב לחצי הלילה, והדוד הזה שלה דופק לנו את
המדורה, כמו כל שנה. אני כבר הייתי מרוח על החול, נשען על הכרס
של פתי בר, חגי שרוע עלי. החלטתי להעמיד פני ישן הפעם. אסנת
ישבה, חובקת את ברכיה, שערה גולש ומתפלש במורדות גבה.
"אני כבר בת עשרים וארבע, שמוליק".
הוא הוריד את האזניות הצהובות והניח את הווקמן לידי, מנסה
לכבות אותו. האצבעות שלו רעדו, והקלטת התחילה לנוע אחורה
במהירות. אני זוכר את זה למרות שעצמתי את העיניים שלי, כי
האזניות היו ממש לידי, והם נשמעו כמו דיבוב של סרט מצויר. ידיו
גמגמו שוב לנסות להפסיק את הקלטת מלהסתובב כל כך מהר. "עשרים
וארבע זה גיל יפה", הקול שלו נשמע כמו רופא שעומד לבשר שיש לך
סרטן. נקי ומתוח. "יפה מאוד".

אסנת לא ענתה לו, ואני שמעתי צליל של יד מגמגמת מלטפת קורדרוי.
וצליל של אנחה, עמוקה כמו הים, ובחיי שהרגשתי את האויר עומד
ורועד בבת אחת. הים מכה בחוף, והיד המגמגמת טיפסה אל החולצה,
אל השיער, שמעתי את הרוק של פה נפתח, כמו קול רצה לבקוע מאחד
הגרונות, ולא ידעתי אם זה קולו שמנסה להסביר, או קולה שמנסה
לעצור.
היא כבר ילדה גדולה. היא תסתדר. מה כבר יכול לקרות. שמתי לב אז
שהוא לא הצליח לסגור לגמרי את הווקמן, רק העביר לרדיו, וקיויתי
שאוכל להתרכז במוזיקה שקטה של אחרי חצות, אבל הרדיו מלמל רק
דיבורים. כמעט נרדמתי כששמעתי שממשלת ישראל מודיעה בתדהמה,
וקפצתי להעיר את כולם.

הסתכלתי על שמוליק ואסנת, על פתי בר וחגי שהתנערו מהחול,
הסתכלתי על הים ועל כוסות הפלסטיק שהתייבשו מגחלי המדורה,
ואמרתי להם שירו בראש הממשלה, ושצריך לנסוע לעשות משהו. הגברתי
את הווקמן וכולנו הצטופפנו סביב האזניות ושמענו שזה באמת קרה,
והתחלנו לתכנן איך ניסע ולאן, וחגי אמר שזה ממש נאחס שזה נופל
לנו באמצע הרגילה, ואסנת התחילה לצחוק, צחוק מיואש מתגלגל.
"אתה שיכור", אמרתי לו. וגם אנחנו. הסתכלתי על שמוליק, שניסה
להתחבא בתוך הספידו השחור שלו, וביקשתי ממנו שיקח אותנו
לתל-אביב, כי חייבים לעשות משהו.
"מה אתה כבר יכול לעשות?"
"אני לא יודע, אבל פה בטוח אין כבר מה לעשות עכשיו".

הוא עצר לנו ביקום ושתינו קפה כדי להתעורר. כל מי שהיה שם היה
מהופנט לאיזה מסך. חצי הלילה ואף אחד לא הולך לישון. סיימתי את
הקפה ורק אז שמתי לב שאסנת נשארה בחוץ. היא נשענה על הרכב
והרגשתי את המבט שלה חותך דרך הזגוגית ודרך ארבעתנו, דרך הקיר
שמאחורינו ואני לא יודע אם לא הייתי יוצא אליה מה עוד היה המבט
שלה חותך.
"תקשיבי אסנת, לגבי מה שקרה שם עם שמוליק, אני מצטער".
"עזוב את זה. זה מה שיש לך עכשיו בראש? אתה עדיין שיכור?"
"לאסוף אותך שוב בשנה הבאה, באותה שעה?"
כביש החוף סחב מכוניות עייפות לכיוון כיכר מלכי ישראל ובחזרה.
היא הסתכלה עליי כאילו זאת הפעם הראשונה שנפגשנו, עליי, ממש
עליי, על כל גרגר של חול שנתפס לי בשיער.

שמוליק והחבר'ה יצאו מהקפה ונסענו גם אנחנו לכיכר. לעשות
משהו.

תגובה לסיפור "ביום שבו ירו בראש הממשלה" של עוזי וייל, הוגש
כתרגיל ל"סדנת פרוזה" באונ' חיפה.