New Stage - Go To Main Page



פסימיות של ים שחור




(כי התגעגעתי אליו כשהיה לי אסור.)


ים
כל-כך הרבה ים.
אתה טובע בכחול הנצחי, רואה כמה קל הוא העצב.
כמה חלולה הבדידות.
מילים עפות מכאן לשם
הגוון של המבט, אפור.
האדמה רותחת תחת עומס חוסר המשמעות. אתה שיכור.
האפטיות מצטברת, מכרסמת את בועת המהות העצמית הזרה,
אני חושבת שלמדנו מזמן את ההבדל בין להתקיים ללברוח.

אנחנו מזמן כבר לא מתקיימים.
מטאפורות עם צל חיוור עומדות להן,
בודדות,
על סף היאוש, זה הכי הגיוני בעולם.

הסרטים,
סרטי האימה שלמדנו בכפיים ריקות לבנות וליצור
ולפורר...
את עצמנו.

אתה יודע שאין פתרונות קלים,
אתה גם יודע שהקשים הם אשליה.
אני יודעת שלתהום תמיד יש קץ... תמיד יש התחלה.
וכשבעצם אפשר ללכת על המים ולהרגיש קצת שייכות,
רצוי להאמין...
לפעמים
כדאי למות.

10.2.04



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/2/04 16:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה