(כי התגעגעתי אליו כשהיה לי אסור.)


ים
כל-כך הרבה ים.
אתה טובע בכחול הנצחי, רואה כמה קל הוא העצב.
כמה חלולה הבדידות.
מילים עפות מכאן לשם
הגוון של המבט, אפור.
האדמה רותחת תחת עומס חוסר המשמעות. אתה שיכור.
האפטיות מצטברת, מכרסמת את בועת המהות העצמית הזרה,
אני חושבת שלמדנו מזמן את ההבדל בין להתקיים ללברוח.

אנחנו מזמן כבר לא מתקיימים.
מטאפורות עם צל חיוור עומדות להן,
בודדות,
על סף היאוש, זה הכי הגיוני בעולם.

הסרטים,
סרטי האימה שלמדנו בכפיים ריקות לבנות וליצור
ולפורר...
את עצמנו.

אתה יודע שאין פתרונות קלים,
אתה גם יודע שהקשים הם אשליה.
אני יודעת שלתהום תמיד יש קץ... תמיד יש התחלה.
וכשבעצם אפשר ללכת על המים ולהרגיש קצת שייכות,
רצוי להאמין...
לפעמים
כדאי למות.

10.2.04