היא מתהלכת בחדר, שקועה במחשבות עמוקות על החיים שלה ורק
תיקתוק השעון נשמע בראשה, מכביד עליה ומלחיץ אותה יותר ויותר
עם תיקתוקו. תיק-תק תיק-תק, מחשבותיה מאבדות את דרכן בסערה של
רגשות. תיק-תק תיק-תק, נשימתה מכבידה ופעימות ליבה מאיצות.
תיק-תק תיק-תק, היא מתיישבת על קצה השולחן בוהה באויר ומגששת
אחר הסכין לצידה. תיק-תק תיק-תק, היא אוחזת בסכין מעל מפרק ידה
השמאלי בביטחון ומבטה לא סר מאותה נקודה באוויר. תיק-תק
תיק-תק, היא מחזקת את אחיזתה בסכין ובשנייה של אומץ וביטחון
מעבירה אותה בכוח מעל מפרק היד. תיק-תק תיק-תק...
דממה. השעון נעצר. התיקתוק נפסק ועכשיו רק קול טיפות הדם הבאות
במגע עם הריצפה נשמע בחדר.
הפרצוף היפה שלה עם העיניים הנפוחות האדומות, חסר איפור. פרצוף
המבטא את כל הכאב, העייפות, הדיכאון והלב השבור שלה, היה מונח
על השולחן כשכריס פרץ את דלת דירת הסטודיו שלה ביום שאחרי. ידה
העדינה והשברירית כמעט ונוגעת בריצפה כבאפיסת כוחות, כאשר
שלולית של דם כהה מקיפה אותה.
הזוועה שניצבה מולו הפילה אותו על ברכיו והדמעות לא איחרו
לבוא, במהרה הן זלגו על לחייו החיוורות. כעת הוא יודע שכבר לא
משנה מה יאמר לה עכשיו, היא אף פעם לא תדע שליבו שייך למלאך,
מלאך שעכשיו נושא את שמה.