לפעמים אני חושבת, מה היית חושב עליי אם היית יודע דברים שכרגע
אתה לא יודע.
אתה יודע, לפעמים אני לא שפויה. טוב, אתה כנראה לא יודע... אבל
זאת האמת.
אני לא אחת שצלולה בדעתה כל הזמן, ולפעמים עוברים לי דברים
מופרעים בראש.
דברים שכשאני חושבת עליהם שוב בזמן אחר, אני לא מאמינה שבאמת
חשבתי על זה.
אני אתן לך דוגמא: פעם דמיינתי לעצמי איך אני ארגיש אם מישהו
מהמשפחה שלי ימות.
כן, ממש דמיינתי את התאונה, את המוות, ואפילו את ההלוויה.
והדמיון שלי מפותח מאוד, שתדע.
כל כך מפותח, שזה היה נראה לי אמיתי, והתחלתי לבכות.
אני תמיד בוכה כשאני מדמיינת דברים כאלה, אז כבר התרגלתי.
אז אני יושבת ככה, בשקט, במשך רבע שעה או יותר, ומדמיינת פרק
בחיים הדמיוניים שלי.
ואז הדמעות מתחילות לזרום, ואני מנגבת אותן וממשיכה בחיי
היום-יום שלי כאילו כלום לא קרה.
אבל זה רק הדמיון שלי. ואתה יודע, דמיון הוא דבר שרחוק מן
המציאות. אצלי לפחות זה ככה.
אז בוא נדבר על המציאות שלי לרגע - ונחשוב מה היית חושב עליי
אם היית יודע עליה.
למשל, מה היית חושב עליי אם היית יודע שהייתה תקופה, לא מזמן,
שהייתי מתעוררת בבכי כל לילה.
כן, כל לילה. כי חלמתי את הדברים המטורפים האלה, והפעם לא
מבחירה. ולא רק אותם, אלא עוד דברים. עוד חלומות. עוד סיוטים,
יותר נכון.
חלמתי עלייך. כי מחלום הפכת לסיוט.
אז מה היית חושב? אני משערת שהיית חושב לעצמך שאני לא ממש
יציבה.
מטורפת או משוגעת, במילים אחרות.
וברגע שהמחשבות האלה יתחילו, הן לא יפסיקו ורק יגדלו ויגדלו.
אז אני משערת שעם הזמן היית מפסיק לאהוב אותי, ומדבר איתי
פחות. או עונה לי מחוסר רצון כשאני שולחת הודעה, ומתפלל שמחר
אני כבר לא אשלח.
ומה היית חושב עליי אם היית יודע, שכשבזמן שאתה שואל אותי מה
שלומי ואני כותבת שהכל בסדר באופן אוטומטי, אני בעצם יושבת מול
המסך הארור הזה ובוכה. בוכה בגלל סיבה שאפילו לי לא ידועה
לפעמים.
או למשל, מה היית חושב עליי אם היית יודע שאני פוגעת בעצמי
כשרע לי?
לא היית מבין שהחתכים שהשארת לי הם הרבה יותר כואבים. כי אתה
לא מבין את הכאב הנפשי שלי, פשוט לא.
אז אתה תתגונן ותאמר שהכאב הפיזי שאני משאירה לעצמי הוא הרבה
יותר נורא.
כן, בטח. ואז גם תקרא לי מטורפת, ואולי גם רעה, ולא תבין שבעצם
אתה הרע בסיפור.
כי אתה הכאבת לי הרבה יותר מאשר אני הכאבתי לעצמי.
ובטח בסופו של דבר גם לא תרצה לדבר איתי, ותגיד שאתה צריך
הפסקה ממני כדי לחשוב על דברים.
"ככה הכי טוב", תגיד. בטח, ככה הכי טוב... רק עוד צלקת לאוסף,
זה הכל. עוד צלקת שתשאיר לי בלב.
מזל שאת הלב שלי לא רואים, שאני לא אצטרך לנסות להסתיר את
החתכים.
או שבעצם, חבל?


אז מה היית חושב עליי אם היית יודע את כל זה?

בעצם, זה לא ממש משנה, נכון? אתה הרי במילא לא יודע, וגם עדיף
שלא תדע.
אתה אף פעם לא תדע.