רק לפני רגע השתחררתי,
בעצם כמה רגעים, חצי שנה כמעט...
ונראה שזה היה כל כך מזמן,
השגרה והפקודות והמערכת המטומטמת,
והחיילים ותחושת השליחות והייצוגיות,
והאטימות והכעס והאין אונות של כולם.
ועל הייאוש ועל היציאות הביתה, ועל ההווי.

כל זה כל כך רחוק עכשיו,
כאילו עברו 2000 שנות אור,
אני במקום אחר מכל הבחינות,
תלתלים על הראש, עוד לא על הכתפיים,
אולי גם זה יגיע...
עבודה, לימודים, חופש בחירה כמעט אינסופי.

רק לפני רגע השתחררתי,
האם עוד כמה שנים אגיד כמעט אותו דבר על התקופה שאני חי היום?
אני יודע שלא,
ומאוד מאוד מקווה שזה ידע ולא רק תחושה,

אני חופשי עכשיו, פרט לכמה פרטים קטנים,
יחסית לצבא כל מסגרת אחרת היא חופש...
והצבא שלי באופן יחסי היה מאוד חופשי...

אני גם מתגעגע קצת לחלק מהדברים,
לקומבינות האדירות שיכולתי לעשות,
לכל האנשים שעברו בבסיס והיכולת שלי לעזור להם, לשמח אותם קצת
עם יחס הוגן.
לגאוות יחידה של היחידה.
לנשק, או לפחות להרגשה מאוד מסוימת שהוא נתן לי לפעמים,
בנסיעות בירושלים,
לסינג'ורים שבסופו של דבר נהניתי מהם,

טוב, אני מניח שבכל דבר יש גם חלקים טובים והרגשות טובות,
לפחות אם אתה בן-אדם חיובי, אני מנסה להיות אחד כזה...
ועדיין, במקום בו אני נמצא עכשיו,
יש חופש, יש חברים ואמון ואהבה,
ויש משהו חדש, שעוד אין לי מילים בשבילו,
עתיד אולי? התפתחות? זה לא משנה,
יש אותי ואת כל השאר אני אקבע לבד.

רק לפני רגע השתחררתי,
זו מילה כל כך נכונה לתאר את זה...
שחרור.