ומה אם אין עוד
רוח ערפילית על
אדוות גלים נוצצים
או שקיעות ו
זוהר שושן.
האם תיתן אז
לעופף בין צריחי מחשבותיך
נישאת על קול צחוקך
אני נשכבת על ענני לבך
וזורחת כאחד הכוכבים.

ומה אם אין עוד
תהומות וסהר עייף
וכתמי אור אפל בחומר
ואבנים שוכבות תחת
כובד משקל נפילתך
האם קני עשבים יקלטו
רחשי ליבי, מסתוריי מעגליי
תסלח על עוונותיי ו
גוף יחבוק לגוף
הלילה?

ומה אם אין עוד
זמן או חושך
ואם קווים כבר לא יחצו?
ומה אם אין עוד
אל, אליו
פצעים יבשים כקיסוס
יטפסו

האם תשקוט?
האם תשכח?
ובשפתיך שוב צפות...
שתי נקודות.








כשאדם מת... לא נשאר ממנו דבר.
רק זיכרון דהוי שהיה נוהג לשים שתי נקודות בסוף משפט, לא אחת-
סופית, ולא שלוש- אינסופיות... מן משהו באמצע- חיים.
ואולי גם צלילי ישיבה בספריה אחר הצהריים וקישקוש מפת עולם
(שעדיין תלוי על הקיר שלי).