לכבוד בית הספר להרס עצמי.
הנדון: ניסיון קבלה לבית הספר.

שלום רב,

ברצוני לנסות את מזלי ושאר כליי שיובאו לידי ביטוי פה על מנת
להתקבל לבית ספרכם, וכך ללא כל אזהרה - שהיא בעצם אזהרה -
אתחיל:
אתמול - יום שבת, וכפי שידוע לאנשים כמונו זהו יום פנוי מכל
מעש, ורצוי מאוד ביום כזה להשתמש בכל הכלים האפשריים להבאת
מחשבות שליליות לראש כך שההרס יהיה אכן פרודקטיבי.
אז כפי שאמרתי - אתמול - יום שבת, פתחתי את העיתון וראיתי את
הפרסום שלכם.
אני מוכרחה ראשית לציין שמכל הכתוב הרשימו אותי הכתבה על
האתיופים שרצו להתאבד - ארבעה ביחד.
אחר כך, קראתי על הכוכבת ההיא שהתעללו בה בילדותה ועכשיו -
הפכה לכוכבת פורנו, זה פחות הרשים אותי אבל הקונטרה המצוינת
בפרסום על הבחור המרדן והעקשן ההוא - שהוריו הכו אותו כמו כלב,
זה באמת הרשים אותי, הרגשתי הזדהות מטורפת.
ופה אתם נכנסים לתמונה, אתם מבינים - אלו הדוגמאות לאנשים שלא
בדיוק הרסו את עצמם... אלא למרבה רוע המזל - הרסו אותם... ואכן
הזדהותי לא נובעת מכך שהרביצו לי מכות רצח, או התעללו בי...
אבל גם אני נתונה להרס, גם בי נפגשו מבטים קרועים שמסרבים
להפסיק את רחמנותם...
וציפיתי שתואילו לעזור לי כי אני חושבת שבתור תלמידה בבית
ספרכם אני עלולה להפוך למשהו באמת יעיל, דוגמא ואות ומופת.
תהיתי אם תשקלו את זה בכובד ראש (בכובד ראש - כיוון שרק כך
אנו, בעלי המוטיבציה להרס עצמי, יכולים) לקבל אותי לבית
ספרכם.
וכך אני מצרפת את קורות חיי - כשהכתוב - כפי שתבינו בעצמכם -
יהיה כתוב בצורה טכנית וקרה עד למקום שבו נואשתי והוספתי את
דרכי האמוציונאלית. תוך כדי חשיבה נוספת ומיותרת על הדברים,
דבר שמוסיף להרס העצמי שלי... למעשה אולי כדאי שאפתח בית ספר
משלי...
אז תחילה נולדתי עם מחלה ושמה אפילפסיה, וגם כבדת משקל, הייתי
חולה בחרדת נטישה שמתאפיינת בהתייבשות בלתי נלאית וחסרת גבולות
מהרגע שההורים עוזבים את העיר. נוסף על כך הייתי הולכת מכות עם
אחיי על בסיס יומי - ועם אמא ואבא על בסיס שבועי, לעתים חודשי.
בהמשך גדלתי להיות חצופה נורא. וכבר בחטיבה עברתי את הדיכאון
הנפשי הראשון שלי כאשר הורי נסעו לארצות הברית לחודש - שם זה
התחיל כי התזמון היה גיל ההתבגרות, ואכן כבר התגברתי על חרדת
הנטישה.
בסוף החטיבה עברתי את השלב המתמרד - הצובע את הפנים בצבעי
איפור שחורים - בגדים קרועים וכרוך בהסתרת הסיגריות למשך שבוע
בלבד. למקרה שמצאו את המכתב הזה, אני מכחישה בכל תוקף (והערה
לכם: הנה לכם אי השלמה עצמית שממשיכה לאורך ההיסטוריה...)
בתיכון הכרתי את אהבת חיי אבל דחפתי את זה קצת יותר מדי וגם זה
נגמר - אחר כך פגשתי את החבר הראשון שלי שהיה שקרן פתולוגי.
כשזה נגמר, בן דודי הסגור התאבד, ואז גם גיליתי שהסיפור עם
החבר הראשון לא ייגמר לעולם - הייתי פגיעה ונוצלתי. האקס שלי
היה מה שתרצו, הומו, פדופיל, קנאי, עשיר, נהנתן, די ג'יי,
קיבוצניק, דוגל באלימות, מאיים להתאבד, מפיץ שמועות, גוי ועוד
מלא דברים - שאת כולם קניתי באהבה רבה. ואז התאבד חברו של אחי,
ובתזמון זה נסעתי לפולין, כשהותשתי רגשית כמו בת 49 הגעתי
לחתונה של אחי האמצעי, חצי שנה אחר כך הגעתי מאושרת יותר -
לחתונה של אחי הבכור. בדיוק אז... - עם נטיה להגזמה... - טיפה
אחר כך... הכל התפוצץ כאשר שתיתי אלכוהול בכמויות חברתיות
ביותר יחד עם תרופות למיגור אפילפסיה - בכוונה למוות פתאומי,
או לא כל כך...
חובה לציין שכל התקופות האלה לווו ברחמים עצמיים שאין כמותם.
אחר כך הכרתי את החבר השני שלי. זה ידע להעביר את המסר בצורה
הכי פחות ברורה שאפשר וככה למעשה להרחיק כל צל של החלטיות
מהשיחה. פה נפגע רק האגו.
אחר כך פגשתי שנית באהבת חיי הראשונה. וגם כאן - דחפתי את זה
יותר מדי.
כעת אני נתונה לחסדיו של האל במרומים שאולי יגאל אותי מיסוריי
- כי בי נשבעתי לא להזיק לעצמי.
מכחישה כל ניסיון לשימוש עצמי בחומרים משמרי תובנות קולנוע...
או כמו שאומרים אצלנו - סרטים רעים.
אם כן, תהיתי אם זה הכל או שמא עליי לעבור את תקופת הצבא ורק
אז אהיה מוכנה לבית ספרכם.
אנא השיבו לי במהרה,
לפני חזרתי בתשובה, או לפני חיפוש אחר תלות חדשה. לפני חיפוש
אחר אבקת כביסה.
ובבקשה, שלחו שירים, ספרים, ואנשים מוזרים.
שכן אני גם מוכנה להיות שפן הנסיונות של בית הספר כיוון שאני
בעלת ניסיון נרחב בנושא.
מקווה שהרשמתי אתכם עד כה.
תודה מקרב לב,

הגברת שמוטקין

העתקים:

- בית ספר לציניות ומרמור ע"ש סרט בנות אחד...
- ההיא שיושבת ליד זו שגנבה לי את הפלאפון - כי היא בעצמה בטח
לא יודעת לקרוא...
- כל הפחדים. כולם.
- לימור נחמיאס.
- בית ספר לכפיות טובה ע"ש כל מי שלא תזכור אף פעם.