[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדר דדון
/
תופסת ליחיד

התעוררתי קצת לפני שבע באותו הבוקר. נכנסתי למקלחת, התרחצתי,
אחר כך הכנתי קפה וישבתי לקרוא את החדשות באינטרנט. לאחר כמה
דקות שמתי לב לדבר מוזר, התאריך במחשב היה ה-28 בחודש, אבל
אתמול היה יום שבת ה-20 בחודש. לא הספקתי להבין את פשר הדבר
המוזר, כי לאחר כמה שניות שמתי לב שטבעת הנישואין שמעולם לא
הורדתי מידי, גם לאחר מותה, לא היתה על אצבעי. הייתי בטוח שזו
איזו מתיחה מטומטמת, לקחתי את המפתחות ונסעתי לעבודה, כי כבר
היה מאוחר. הגעתי לתחנת המשטרה, חניתי את הרכב, ונכנסתי פנימה.
הבוס שלי ראה אותי כשנכנסתי ואמר: "כל הבלשים מרגישים שמותר
להם לחסר שבוע מהעבודה בלי להודיע, או שזה רק אתה? הייתי מפטר
אותך במקום אבל אנחנו צריכים אותך עכשיו, אתה הבלש הטוב ביותר
שלי, והתיק הזה הוא ממש רציני. כנס למשרד שלי, מחכה שם פרופסור
לפסיכולוגיה קלינית, הוא יסייע לך בחקירה".
נכנסתי למשרד שלו, שוכח מהשבוע שפספסתי. תיק רציני שצריך
פסיכולוג היה דבר מוזר מאוד בעיר הקטנה והשקטה שלי. במשרד
פגשתי איש בגובה ממוצע, רזה, צעיר ממה שציפיתי לראות. התיישבתי
על כיסא לידו וחיכיתי, לאחר כמה דקות הגיע הבוס שלי למשרדו.
הוא התיישב ליד השולחן ואמר: "במשך השבוע שעבר, השבוע בו נעלמת
באופן פתאומי", הוא הוסיף, מזכיר לי שמשהו מוזר קורה פה ועדיין
לא גיליתי מה זה, "התרחשו שלוש רציחות אכזריות ברחבי העיר. לא
הצלחנו למצוא מכנה משותף בין הקורבנות, חוץ מזה שכולם נרצחו
באופן אכזרי למדי. אף אחד מהבלשים לא הצליח להתקדם הרבה
בחקירה, הרוצח היה טוב מאוד ככל הנראה, ולכן אתה כאן. יש לנו
סיבות להאמין שהרוצח סבל מהפרעה נפשית כלשהי, לכן נמצא לידך
פרופסור פריידמן, שיסייע לך במהלך החקירה. הנה המידע שהצלחנו
להשיג על הקורבנות", הוא הגיש לי מעטפה חומה, "ובחוץ מחכה לך
מכונית עם נהג שיוביל אותך לשלוש זירות הפשע". הוא סיים את
דבריו ואני קמתי ממקומי, הולך אל כיוון היציאה. פרופסור
פריידמן הלך בעקבותיי, הוא נראה כמהרהר במשהו, ונכנס למכונית
מיד אחריי. במשך הנסיעה ניסיתי לחשוב מה לעזאזל קרה לי במשך
השבוע האחרון, שנמחק מזיכרוני כאילו ישנתי כל אותו השבוע. לא
הספקתי להרהר ברעיון וכבר הגענו לזירת הפשע הראשונה. יצאתי
מהרכב, פרופסור פריידמן צועד מאחורי, ונכנסתי לבית קרקע קטן.
הגופה נלקחה משם מזמן, לכן פתחתי את המעטפה החומה ובדקתי מה
גילו עליה. נרשם שהיא נמצאה זרוקה בזלזול ליד המיטה, סימני
חבלות כתוצאה מבעיטות ואגרופים נראו בכל מקום בגוף, וסימני
חבלים היו על הידיים והרגליים. בנוסף, נמצא סימן חבלה בראשה.
הסתכלתי על תמונה שנלקחה לפני סילוק הגופה, המראה היה פשוט
נורא. הסתכלתי על הפנים בתמונה, הן נראו לי מוכרות קצת, למרות
שקשה היה להבחין עם כל הסימנים. הסתכלתי על שם הקורבן, הוא
צלצל מוכר, אבל לא הצלחתי להבין מאיפה. סיפרתי את התיאוריה שלי
לפרופסור פריידמן: "נראה שהרוצח שלנו הגיע לחדר חמוש במוט,
למרות שאינני יכול לדעת בדיוק במה מבלי לראות את הגופה, אבל
הרופאים שעושים את הניתוח שלאחר המוות יוכלו להבין זאת ביתר
קלות. בכל מקרה, הוא חבט בראשו של הקורבן וקשר אותו לקיר במטרה
לפגוע בו פיזית לפני המוות, נראה שהוא השתמש בידיים חשופות,
ולכן אני יכול לשער שהוא הגיע לפה מסיבה אישית, נקמה. אך נראה
שהאדם היה שפוי מאוד כשעשה את המלאכה, הוא לא השאיר ראיות
כלל". פרופסור פריידמן התפרץ לדברי: "את עניין השפיות תשאיר
לי, בבקשה. אמנם, הרוצח פעל בצורה הגיונית מאוד, אך אדם שפוי
לא רוצח אנשים בצורה סדיסטית כל כך בשביל לנקום. למעשה, אין די
בגופה הזאת כדי להגיע למסקנות חד משמעיות, לדעתי כדאי שנמשיך
לזירה הבאה".
נכנסו למכונית ונסענו לזירת הפשע הבאה. במהלך הנסיעה הספקתי
להבין שלא הגיוני שישנתי במשך שבוע שלם, כי אז וודאי טבעת
הנישואין שלי היתה נשארת על אצבעי. לא סיימתי להרהר בדבר
והגענו לזירת הפשע השניה.
הפעם זירת הפשע היתה בבית גדול, מפואר, שהיה שייך כנראה למישהו
חשוב. נכנסתי לבית ועליתי במדרגות אחרי השוטרים, מעיין בו בזמן
בדו"ח על הקורבן הזה. זיהיתי את שמו מיד. הקורבן היה שופט
בכיר. למעשה, הוא היה השופט שהכריע במשפט שנעשה עקב מות אשתי
לפני שבע שנים, והאשים את רוצח אהובתי בהריגה עקב רשלנות.
הרוצח הזה כבר וודאי השתחרר מהכלא. הסתכלתי בתמונה ובדו"ח.
גופו של השופט היה מכוסה גם הוא בחבלות, אך אלו, כך נרשם, נעשו
על ידי פטיש. מעולם לא הייתי פסיכולוג, אך לא הייתי צריך את
עזרתו של פרופסור פריידמן כדי להבין מה קרה שם. הרוצח פעל עקב
נקמנות, כנראה בגלל שהאמין שלא היה צדק במשפטו, ורצה להראות
לשופט עד כמה כאבה מכת פטישו בעת הכרעת הדין. הוא הכה את השופט
בייסורים למוות בעזרת הפטיש שהכה אותו בייסורים בעבר, אך לא
היתה לי שום דרך לדעת האם הרוצח הזה הוא אותו הרוצח בבית
הקרקע. אמרתי לפרופסור פריידמן את דעתי והוא החל לדבר: "אני
נוטה להסכים איתך בקשר לדבר אחד, הקורבן אכן נרצח מהסיבה אותה
אמרת, אך אינני מסכים שאי אפשר לדעת שזה הוא אותו הרוצח. אמנם,
זה לא ודאי, אבל בשני המקרים הרוצחים הרגו מתוך נקמה ככל
הנראה, וברור לחלוטין שמאי שפיות. הייתי אומר שהרוצח סבל
מטראומה כלשהי, איבד את שפיותו, והחל להתנקם באלו שפגעו בו,
באיזה בריון שפגע בילדיו, ובשופט שלא שלח את הבריון הזה לכלא.
עקב הזיכרונות נפגמה מחשבתו, והוא איבד את השליטה שלו על
האינסטינקטים התוקפניים שלו, ויצא למסע נקמה. אמנם אינני בלש,
אדוני, אך הרעיון נראה לי הגיוני ביותר".
הסכמתי עם פריידמן. אם הרוצח אכן היה אותו הרוצח בשני המקרים,
הנושא היה ברור מאליו, נקמה. תיארתי לעצמי שלאחר שאראה את זירת
הפשע השלישית, אוכל למצוא מכנה משותף בין שלושת הקורבנות. דעתו
של פריידמן נראתה לי הגיונית ביותר: פושע שפגע ברוצח, שופט
שזיכה את הפושע, אך מה יכול להיות הקורבן השלישי? איזו דמות
מתאימה למשולש הזה? נכנסתי למכונית, מהרהר בתפקיד שיכול להיות
לדמות השלישית, כשפתאום נזכרתי מאיפה מוכר לי הקורבן הראשון.
הכרתי את אותו אדם עוד כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי. הבחור
הזה נהג להשפיל אותי לפני כל הכיתה. פעם אחת חזרתי מבית הספר
בוכה, אך אני לא זוכר למה, גם באותו היום לא זכרתי. אני רק
זוכר שזה היה קשור לבריון המופרע הזה, ושאמא שלי צעקה באופן
נורא כשראתה אותי באותו היום. כנראה שבריונים לא מפסיקים להיות
בריונים, פעם אחת הוא הגזים עם זה יותר מדי עם הבחור הלא נכון,
ועכשיו הוא מת. תכננתי לספר זאת לפריידמן, אך בדיוק אז הגענו
לזירה השלישית והאחרונה, ולא הספקתי לדבר. הפעם הרצח התרחש
בחוץ, ליד הכביש, כנראה בלילה כי השכנים לא ראו איש זר מתקרב
לאזור ביום שקדם ליום בו גילו את הגופה זרוקה על הדשא. הסתכלתי
בדו"ח: גופתו של הקורבן נמצאה קשורה, וסימני גלגלים נראו עליה,
כנראה שנדרס למוות. הסתכלתי בתמונה, המראה היה מזעזע, גופתו של
הקורבן היתה מרוסקת לחלוטין, סימני הגלגלים נמצאים עליה. הרוצח
השתמש במכוניתו של הקורבן כדי לדרוס אותו, כך שיערו הרופאים
עקב בדיקת סימני הצמיגים שנערכה. הסיפור היה ברור לי מיד,
הרוצח נקם שוב, הפעם באדם שכנראה דרס מישהו קרוב לו, והתנקם בו
על ידי דריסתו באותו הרכב. דמעות עמדו בעיניי, לא יכולתי לסבול
את זה יותר, כי אשתי נלקחה ממני בגלל אותה סיבה. הסתכלתי בשם
הקורבן ולא האמנתי למראה עיניי, הוא היה אותו הנהג שרצח את
אשתי. רצתי במהירות למקום בו נמצאה הגופה, לא היה שם שום דבר
מיוחד, נראה שהשוטרים שהגיעו לפני מצאו כבר את כל הראיות. אך
פתאום, בבוהק השמש הזוהרת, הבחנתי בנצנוץ קטן על הדשא. רצתי
לשם במהירות, פריידמן מאחורי, ונפלתי על ברכיי. בעיניים דומעות
הרמתי את טבעת הנישואין שלי מהדשא. פריידמן עמד מעליי, מבטו
המום, שואל, ואני, בקול חלוש, הסברתי: "האיש בזירת הפשע
הראשונה, אני מזהה אותו עכשיו, הוא השפיל אותי כשהייתי קטן,
למדנו יחד באותו בית ספר, יום אחד עמדתי מולו והוא שבר לי את
העצמות בשירותים, אבל מעולם לא זכרתי את זה, עד עכשיו. השופט
בזירה השניה, הוא הכה על לבי בפטישו כשהאשים את רוצח אשתי,
הנבל הזה שנדרס למוות לפני כמה ימים, בהריגה עקב רשלנות. אני
זוכר עכשיו מה עשיתי בשבוע שעבר, הרגשתי מיואש מהחיים וכל
הזיכרונות שהדחקתי במשך כל השנים חזרו אליי, ויצאתי למסע נקמה,
כל אחד מת בדרך בה פגע בי. אני זוכר את מבטו ההמום של הבריון
מבית הספר כשהופעתי בדלתו באותו היום, ואת צרחותיו כאשר התעורר
והרגיש את אגרופיי ובעיטותיי על גופו חסר האונים. הוא צרח ללא
הפסקה, מתחנן כמו ילד קטן שאסלח לו, שאפסיק, אבל אני פגעתי בו
ללא רחמים, מכתים את כפפותיי השחורות בדמו הכהה. כמה ימים לאחר
מכן מצאתי את כתובתו של השופט. אני זוכר את הרגע הזה מצוין.
הוא צרח ללא הפסקה כאשר הפטיש הכה בו, תולש את עורו ואת בשרו
מגופו, שופך את דמו על הריצוף היקר, ריצוף שקנה בכסף שהרוויח
ממות אשתי. הייתי מטורף, הרגשתי שמותר לי לעשות הכל, כאילו
הצדק מונח בכפות ידי המוכתמות בדם, ותכננתי את הרצח האחרון.
ביום שישי בלילה הגעתי לביתו של רוצח אשתי. קשרתי אותו בשנתו
וזרקתי את גופו בחצר, ליד הכביש. לאחר מכן בעטתי בו עד
שהתעורר, רציתי שירגיש את הכאב אותו גרם לאשתי המנוחה, ואז
נכנסתי למכונית ודרסתי את גופו ללא רחמים. הוא צרח בחוזקה,
השכנים שמעו אותו ואת רעש הבלמים ויצאו לראות מה קורה, אך הם
לא העזו לעשות דבר. לאחר שסיימתי את שלוש הרציחות נרגעתי מעט,
חזרתי לעצמי, ולא הייתי מסוגל להתמודד עם המציאות שיצרתי".
"צדקת כל הזמן, פרופסור", הוספתי בלחש ושלפתי את אקדחי,
פריידמן לא הספיק לעצור אותי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החרטה היחידה
והמכריעה שלי
בחיים היא שאני
לא מישהו אחר.




וודי אלן


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/05 15:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה