עוד קודם ראיתי את השתקפות אורות העיר
נשברת בנעליו. עכשיו הוא חוזר, כלל אינו מביט בי
דרך חלון הראווה הכחול ונכנס. אני יושבת, גבי מתוח, רכון
קדימה
ראשי בסד ואני מנחשת את השתקפותו בגיליוטינה מעלי,
הבוקר הושחזה.

עכשיו הוא מתבונן, שואל
כמה. זה יקר, אני עונה, את ההכי כמוס.
בסדר, הוא מתנשף לעברי. אז תפתח,
והוא משחרר את ברגי הסד. אני קמה לאט,
גופי קשה, אין רבים המבקרים ברחוב הזה.

באויר המעושן בחדר האחורי הוא רואה רק
את עיני. תתחיל, אני אומרת. הוא מדבר. חוזר
אחורה להתחלה. גם זונת סיפורים ותיקה כמעט טועה
בבכי הגברי הזה שאינו נרקם להתייפחות ונותר
בדמעות הסודקות את הקול.

אני מלטפת את פניו ואחר
ראשו שותק מונח
על בטני וידי על מצחו זמן רב
בטרם יזוע דבר. כבר אני יודעת
את הסוף וכעת הוא לוחש אותו בצווארי.

אני קמה, משחררת קשר בחלוק השחור, נותנת
לו לבהות בשדי הנעלמים מאחורי ישבני. הוא
אוחז בשיערי, כוחו הולך וגדל. נראה כמעט אוהב בעת
שתנועות האגן מזגגות את מבטו.

ליד הדלת התחלפו העונות
ריחו מתערבב לרגע בצינה האפורה ואני
מתבוננת בגבו מתרחק מבעד פתיתים לבנים.