"איי" צעקתי בשקט, והרגשתי צביטה קלה בלב.

עמדתי מולו והסתכלתי בפליאה כיצד הוא מצליח לתפוס לאנשים את
החלומות שלהם ולעצב אותם כמו שהם צריכים להיות. זה היה ממש
מדהים. היתה לו כזו רשת מיוחדת, שהיתה צבועה בשלל צבעי הקשת,
ואיתה הוא פשוט דלה את החלומות של כולם מהאוויר. הצבעים פשוט
מובילים אותם אל הרשת, הוא הסביר לי כשהוציא אותה מקופסת
הקרטון שבה הוא איחסן אותה כשהלך לישון. אף פעם לא ראיתי אותו
ישן.

אחרי שהוא תפס אותם, הוא התחיל למיין אותם. יש כל מיני דרכים
למיין חלומות. חלומות על העתיד וחלומות על העבר, וכמובן חלומות
על ההווה; חלומות גדולים ששייכים לכולם, וחלומות קטנים של ילדה
בקצה העולם. חלומות בהמון צבעים וכאלה שהחליטו שהיום אין להם
צבע ונשארו שקופים. כל מיני חלומות. אבל  אי אפשר לטפל בכולם
באותה צורה, הוא אמר לי, ולכן חשוב מאד למיין אותם קודם. אם לא
יהיה פה סדר - כל המערכת תתפרק, הוא אמר. אני לא יודע לאיזו
מערכת הוא התכוון, הוא תמיד עובד לבד.

אחרי שהוא ממיין אותם ושם כל אחד בקופסה מיוחדת שלו, הוא מתחיל
לעבוד. לאט לאט הוא לוקח כל חלום ובודק אותו טוב טוב, לוודא
שהוא מתאים לתרשים שיש לו בספר הכחול הקטן שהוא מחזיק אצלו
תמיד בכיס של החולצה. אני רואה שדי מהר הוא מוצא משהו לא בסדר
בחלום, והפרצוף שלו מתעקם בצורה שכנראה צריך לקרוא לה חיוך,
אפילו שאף פעם לא שאלתי אותו אם זה נכון. תמיד מוצאים משהו
פגום בחלומות של אנשים, והוא תמיד מוכן לתקן אותם עם הכלים
שלו, שגם הם נמצאים בקופסת הקרטון. פעם שאלתי אותו למה תמיד
צריך לתקן, והוא מילמל איזה משהו על זה שבזמן שהם מרחפים
באוויר קורים להם כל מיני דברים, גם אם הבנאדם הצליח לחלום כמו
שצריך, שגם זה דבר נדיר מאד. הוא שולף את הכלי הראשון ומתחיל
לשייף את החלום במקומות הנכונים, ובודק כל הזמן שהוא לא עושה
טעות.

כמה פעמים ראיתי אותו עושה טעות. אני לא זוכר למה זה קרה, אבל
נדמה לי שזה היה כשהייתי שואל אותו יותר מדי שאלות על העבודה
שלו. בהתחלה הצטערתי כשראיתי את האכזבה שלו מהטעות, אבל אז הוא
התעודד מהר ואמר "לא נורא, יהיו עוד כאלה" ושמט את החלום
לרצפה. משום מה הוא כבר לא ריחף באוויר אחרי הטיפול. נדמה לי
שקצת זמן אחר כך מישהו דרך עליו.

ועכשיו אני רואה אותו עובד, ממשיך לעבוד כמו תמיד. הוא מרים
איזה חלום קטן ואדום ומתחיל למשש אותו, וכשהוא מתחיל לחתוך את
החלקים הלא-נכונים והלא-חשובים אני פתאום נאנח מכאבים. אני
מרגיש כאילו חרב פילחה את הבטן שלי. אני נופל לריצפה ומסתכל
למעלה, אל האיש שעובד שם, מתחיל לאבד את ההכרה אבל זה קורה
לאט, ואני שם לב שהוא מחזיק ביד שלו את החלום שלי, את הלב שלי.
והוא מושך פה ומשייף שם ושומר כמה חלקים שחתך בתור חלקי חילוף.
נדמה לי שהצורה שמתחילה להיווצר שם מהלב שלי היא קוביה. לא
נראה לי שהוא בכלל שם לב שנפלתי.
אה, ועוד משהו. שכחתי לומר לכם מי זה האיש הזה. אין לו ממש שם,
אבל כולם קוראים לו "מציאות".