שמים כחולים צבועים במשיכות מבולגנות, שמש קיצית חזקה, קורנת
שולחת את חומה. חול מצמרר, מחומם מקרניה החובקות של השמש וים
שואג, צועק שסופו קצף לבן. דמות שברירית ישובה בכרבול על החול,
ידיה חובקות את רגליה שערה מתנפנף עם הרוח, עין חומה, פקוחה,
משוכה בעיפרון שחור מרוח. נוזל שמימי, שקוף, בכעס מתפתל על
לחייה הורדרדות.
רוח מקפיאת חושים נשאת אל-על, ודמות קטנה מכורבלת בחיקה. שינים
נוקשות, עיניים דומעות ומלחמה פנימית. עוד דמעה שובבה את שביל
חברתה הרסה, משיכת אף מרגיעה.

פתאום, הדמות עומדת, מנקה את החול מחצאיתה. שולחת יד לשמים
ומשם יד הצידה, בו זמנית שולחת רגלים ומותחת גופה. לאט, לאט
נדמה כי הדמות רוקדת, מטה את ראש בכיוון ידה, מעיפה את רגליה,
מזיזה את אגנה. רוקדת לאט, תנועות מלאות, עוצמת עיניה
ומזמזמת.
מתקרבת לסף החוף וקצות רגליה במים, משפריצה נטיפי מים לכל
הכיוונים, ופתאום משתחררת. צוחקת, קופצת. הדמעות הופסקו
והוחלפו בצחוק המתגלגל. לפתע, מסתובבת סיבובים רבים, ידיים
פרושות לצדדים, שער שחור מתפרא. זורקת את צעיפה והוא נופל לתוך
המים במין מחול ורטיגו שכזה.
אחרי סיבובים רבים שנדמו כנצח, נופלת הדמות לתוך המים, חצאיתה
רטובה ודבוקה לגוף, ופתאום מתנשמת ברוגע כלשהו, כמשוחררת מהדבר
אשר ארע לה נגמר, נפתר.

קמה. יוצאת מן המים ונשכבת על החול, מביטה בעיניים מלאות תקווה
בשמים, בשמש.