למה הכל חייב להיות קשה כל כך? כלומר, אי אפשר פשוט לקום בבוקר
ולא לעשות כלום? תמיד יש מישהו או משהו שיהרוס לך את כל
השלווה, את כל הרוגע הזה שאתה שרוי בו בבוקר. בין אם אתה ילד,
נערה, או אדם מבוגר שרק עכשיו נכנס לגיל המעבר. פרויד אמר
שנראה כי הכוונה שאדם יהיה מאושר אינה כלולה בתכנית הבריאה.
אני חושבת שהוא צודק, כלומר, יש אדם שיהיה לו המון כסף, אבל לא
תהיה לו אהבה אמיתית, ולהפך. כשאני קמה בבוקר, אני רק רוצה
להמשיך לישון, לא כי אני עייפה, אלא בגלל שאני יודעת מה מצפה
לי אם אני אתעורר. אמא שלי תגיד לי לסדר את החדר, ושבע פעמים
אני אצטרך לחזור באוזני אבא שלי על מילה קטנה שהוא לא הבין
נכון, רק כי הוא לא מוכן לשים מכשיר שמיעה. אבל מה אם אין לי
כוח לקום? מה אם אני אוכל להשאר במיטה לנצח נצחים, בלי לחשוב
יותר מדי על מה שיקרה? אני מניחה שמצב זה קרוי בדרך כלל מוות.
מה, לא? נפוליאון אמר "יהיה מה שיהיה, בסוף יגיע המוות", כמובן
שאיתו חייבים להסכים, לא משנה מה. הנקודה היא שלא משנה מה אדם
יעשה בחייו, כמה הוא ישיג או כמה הוא יפסיד, הוא ימות בסופו של
דבר, אז למה לקום בבוקר?