המדריכה אמרה שאסור לצחוק.
להוציא את המסטיק ולא לצעוק.
צריך לכבד את הקירות האפורים
את עמודי הבטון, את הנרות הדולקים

נכנסתי פנימה על קצות האצבעות
ומיד מכל עבר סגרו הקירות
הסתכלו סביב היא אומרת
כך וכך קרה
ואני מתביישת, מציצה, ורואה -
מראה

מביטה בי ילדה
שתי צמות וגומה
הולכת בשביל עם שמלה אדומה.
מסתכלת חוקרת
בוחנת שואלת
ואני נבוכה
לא כל כך מבינה
"שלום" ניסיתי, ולא נעניתי
"איך קוראים לך ילדה?" התקדמתי שלב
עדיין שותקת באותו המצב

והם      הולכים
אטומים יותר משאי פעם יוכלו להודות
חלק מדברים, חלק מקשיבים
וכולם כולם הולכים ומנחשים
את השביל הזה, הפתלתל, הלא נגמר
והשביל ההוא - שסופו היום ידוע
אבל אף פעם לא הואר.



שני צעדים לאחור וחצי סיבוב
ומולי ניצב איש כנראה חשוב
חליפת פסים לגופו
וכוכב על חולצתו
שעליו בשחור כנראה כתוב שמו
בידו האחת אוחז ילד צנום
וידו השניה על גבו העקום.




"שלום" שוב ניסיתי
ושוב התאכזבתי
התקרבתי אליו שלחתי יד
לרגע הציץ בי - ושחרר מיד

והם הולכים
אטומים יותר משאי פעם יוכלו להודות
חלק מדברים, חלק מקשיבים
וכולם כולם הולכים ומנחשים
את השביל הזה, הפתלתל, הלא נגמר
והשביל ההוא - שסופו היום ידוע
אבל אף פעם לא הואר.



מה קורה פה אמרתי
בשקט רק לי
אולי הבעיה היא בעצם אצלי
כולם מצליחים להבין ת'קירות
ורק אני מקבלת תגובות אטומות?
התקרבתי ניסיתי פיתחתי שיחה
וההיסטוריה עלי כאילו פסחה..

התיישבתי לבד אין איש לצידי
מהרהרת לאט בזעקות האילמים
איך יוכל ילד דו מימדי
לספר את סבלם של הוריו המתים?

והם הולכים..