הרוח מלטפת את שערה.
השמש מדלגת על צחוקה.
העיניים.
עיפות.
הנפש כבר סחוטה.
מבחוץ הכל בסדר.
והכל נראה רגיל.
ובפנים יש רק חור.
ששואב את כל הרגשות.
שאוכל את כל המחשבות.
ניתן רק לשקוע.
עוד ועוד.
לתוך העצב שעוטף.
לתוך הדמעות.
שכבר עולות.
הדמעות שכבר חונקות.
ואין משענת.
ואין אחיזה.
ואת מחליקה.
ואת מרגישה.
את תחילתה של נפילה.
והכל כל כך שחור.
והכל כל כך רע.
אז איפה התקווה.
איפה העזרה.
ואני עומד בצד.
וחושב לי לתומי.
אולי אצלי.
אולי אצלי?