לבד בחדר.
הכל מלא ארגזים.
זיכרונות בקופסאות.
חיים שלמים.
ארוזים.
תמונות וחוויות.
בגדים וחפצים.
ואני בין כל הארגזים.
יושב וחושב.
אולי אני אכנס לתוך ארגז.
אשלח את עצמי למקום אחר.
אברח למקום יפה יותר.
למקום שאני לא אצטרך לחיות.
כי כשלא חיים.
אז לא חושבים.
ובין כל הארגזים.
ישנו ארגז מיוחד.
שעומד לו לבד.
ארזתי בו את ליבי.
אשלח אותו אלייך.
אומנם הוא שבור.
אבל את תמיד מצליחה להעלות בי חיוך.
את תמיד מעודדת אותי.
לפעמים את שוברת אותי חזרה.
אבל לרוב.
את מדהימה.
ניפלאה.
עכשיו הכל נורא.
ארגזים.
מחשבות.
רגשות.
הכל מבולבל.
הכל מתסכל.
אבל ניקח נשימה.
ניזכר בסוף שבוע שהיה.
ונחזור לחיים.
נקווה לימים טובים!