יושבת לה בספסל לבדה, קשה לה לנשום, אולי הברונכיטיס הארורה
חושבת על ביקור, כבר הרבה זמן היא לא קפצה ועכשיו זמן נפלא היא
חשבה. היא אוהבת ליסוע ברכבת - לראות אנשים להסתכל עליהם
ולבחון למרות שאפשר לחשוב שהיא מושלמת, חצופה! הוא גבוה לובש
שחור עם משקפי שמש על הראש, בכל זאת השעה כבר שמונה בערב, מדבר
בטלפון ומתיישב מולה, היא משחקת אותה כאילו מה, זה שהוא מתיישב
מולה לא אומר הרבה, יש בדיוק 2 אופציות - 1. היא נראית לו
מגניב, למרות שהיא הסתפרה לפני יומיים והיא ממש לא אוהבת את
התספורת שמבחינתה כרגע היא הכל. 2. לא היה מקום אחר, אבל היא
עלתה איתו באותה תחנה וראתה בידיוק כמה מקום יש ואין, וכרגע
היא פשוט באמת תשמח להחמיא לעצמה. הוא מדבר בטלפון, בחורה,
חיוך קטן עלה על שפתיו לאור השיחה. היא מוציאה ספר... מתחילה
לקרוא, לא מצליחה להתרכז, חושבת הרבה, אם תספיק להגיע בזמן,
חושבת על הקטע הקטנטן שהתחיל לא מזמן ולא יודעת אם לתת לזה
סיכוי והאם הוא נותן לזה סיכוי, שבוע שהם לא דיברו והיא
מתחרפנת, מסתכלת על הבחור שיושב מולה כולו מחויך מהבחורה בצד
השני ולא מפסיקה לחפור בדעתה - מה אם?!? מרימה טלפון לשני
בודקת איך? מתי? ומי? מסיימת עם הטלפון, מכניסה חזרה את הספר
לתיק, באמת שהיא ניסתה אבל משהו אחר מעסיק את דעתה כרגע רק
שהיא לא יודעת להחליט מה. מחפשת בתיק משהו לכתוב עליו, אבל לא
על כל נייר, שלא יהיה במקרה איזה פלייר, שהבחור עם שהחור שיושב
מולה, שיש בו משהו מעניים בעיניה אין ספק בכך, ידע שהיא צעירה
ממנו לפחות בעשר שנים. מוצאת מעטפה חומה ומתחילה לכתוב. כותבת
על הא ועל דא, והבחור שממול יושב ומסתכל בחוסר הבנה, והיא
שוקדת על כתיבתה, מדי פעם מרימה ראש להביט סביב שהכל בסדר
ושהוא עדיין מסתכל עליה. מבט במבט, חיוך קנטנטן ומזויף או שלא
היא יודעת... והתחמקות. זהו הוא קם... היא נשארת שם...
לבדה.... חופרת בדעתה...