לפעמים אני פותחת חלון
מאזינה לרעש
רק מנסה לראות מבעד לערפל
להבין את המתרחש
ריחות פורצים את חומתי
נכנסים לנשמתי
מזכירים לי כאב שלעולם לא ירפה
מצווארי
נחנקת מבכי
מרצון לתפוס את הגורל במותניו
ולהתחנן עד שהאדמה תיקרע
למצוא פתרון לבלתי אפשרי
לפעמים אני מתכרבלת מרוב כאב
וגעגועים לתקווה
הרי כולנו תלויים על חוט דק כל כך
עם הזמן הוא יורד, מטייל על גופינו, על נשמתנו, ומרפה את
אחיזתו.
לעיתים אני פותחת חלון
בכדי להזמין מעט אור, להכניס מעט אוויר לחיי
ריחות מלווים במחשבות מתגנבים פנימה
מזכירים לראשי את מה שהלב אינו שוכח.
ואני?... אני נקרעת
לאלפי גרגירים.
ומתחננת לאדמה
שתחזיר אותה לחלקנו ביקום, ואת התמימות והאור
שאיבדנו כאשר היא אבדה...
ודרכה אלינו נגזלה. |
