יש לך ריח מתוק. כשאני מחבקת אותך אני נושמת אותך לרווחה.
וקל לי כשזה כך, וקשה להפרד ולו לשעה אחת.
הבניינים בלעדיך גבוהים מדי, ודרך החלונות לא תמיד אני מצליחה
להבחין בך בינות אנשים. לפעמים פעמיך לכיוון הנגדי, ואז הקירות
מסתירים לי אותך כמעט לגמרי. וכמעט? כיוון שאין איש יכול
להסתיר מפניי חלק ממני.

אני כותבת מילים ומנסה להשתנות בתוכן, מנסה להיות הפלסטלינה של
עצמי, כדי שמתישהו אגיד - זו אני, אני השלמה.
כשאתה אינך אני שוב מתרכזת בעולמי, שוב העיניים מופנות פנימה,
חוקרות - האם אי שם מסתתר בלאגן? האם יש משהו שאני עוטפת ושמה
במגירות רחוקות, כדי לא להכאיב? לפעמים הדברים האלה מפחדים
מאור יום. מאורו של נר.
אינני מכירה את העולם, ובכל זאת אדע לקשר בין הרבה דברים ולשים
אותם יחדיו. האורות הליליים של מונית עוברת גרמו לי להתמסר
ללילה הקרב ובא, ללילה העוטף אותי בנשימתו הקרה, העמוקה.
נסחפתי אל התרדמה הקפואה-ערנית הזו, אל הבהייה בעולם תוך כדי
מחשבה - זה כל מה שיהיה לי אי פעם, וזה מספיק. זה יותר
ממספיק.

ולך יש ריח מתוק.
אתה הדבר הכי עמוק שקרה לי.
מחשבה ורגש שנקשרתי אליהם כל כך שהצלחתי להרגיש חלק ממשהו
גדול, חלק אמיתי מחיים אמיתיים, ששייכים לי.
אולי לא תבין, כי הדברים כעת טבעיים לך, אך יכול להיות  שהיית
במצבי מתישהו, בתוך התהליך, במשעול אל הגורל, ותסלח לי שאקרא
לדבר גורל בנוכחותך, אל אותם ימים שיקשרו בינינו, שיקשרו אותנו
יחדיו.

ובכל זאת, אנו המשוררים יצורים שונים ומשונים. בל תחשוב כי אני
אומרת זאת מתוך גאוותנות מה, הדבר איננו נכון.
תמיד מסתובבות בראשי מחשבות ודמויות, והרומנטיקה דומה לטירוף
לפעמים, אם כי לא נטרפה עליי דעתי במעשי היומיום. שהרי ללא
הטירוף, אין לי חיים. ישנם כל כך הרבה דברים בעולם הזה שיכולים
לגרום לי לבכות - ללא סיבה חדה כמו אושר או כאב, פשוט כי
הדברים יפים מדי.

המחשב מאיר את החדר אך משאיר חושך בכל הפינות הרחוקות. לא כולם
הלכו לישון, ככל הנראה גם אני לא לגמרי. הייתי רוצה להיות איתך
עכשיו בחדר הקטן, להמציא לך שיר ערש חדש, להלחין תוך כדי
האהבה,
ולשיר.
בשקט, כי רק בשקט הקול רוטט בתדר הנכון. כדי שהאוזן תשמע והלב
יגיד -
כן.
לשיר הזה חיכיתי.

אז תכבה בשבילי את הנר ושיהיה לך לילה קסום ונפלא,
אהיה כאן גם כשתתעורר.