[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אל, ג'ון ועדן היו בחדר הסודי של ג'ון. הם עמדו סביב שולחן לא
בכלים וחיפשו דרך להשמיד את שדי המראה. הזמן היה קצר, והם ידעו
זאת, בקרוב שדי המראות יגיעו לעולם הזה, ולבני האדם אין כל דרך
לנצח אותם. אל תיקן את חרבותיו, גורם להן להיות משקפות יותר,
ככה שיוכלו לשמש כמראות, אבל לא היה לו כל רעיון לאן לשלוח את
השדים, הרי הם יכולים לעבור דרך כל המראות.
"אין בזה טעם!" אמר ג'ון לאל, "הם בלתי מנוצחים, הרי הגוף שלהם
הוא לא בדיוק מוצק, כלי הנשק שלנו פשוט חסרי משמעות נגדם. אין
ליצורים האלו אף נקודות חולשה!"
"לכל יצור יש נקודת חולשה", אמרה עדן, "לא הגיוני שאין דרך
להביס אותם, הרי בסופו של דבר, הם עדיין יצורים חיים, לא?"
"יצורים חיים", אמר אל בנימה של נצחון, "איך לא חשבתי על זה
קודם. במגשים הבודדים שלי עם שדי המראות שמתי לב לתופעה רגילה
בקרב בני האדם, שכנראה אופיינית גם לשדים, הם צריכים אוויר,
אני ראיתי אותם נושמים".
"למה שהם יצטרכו אוויר?" אמר ג'ון, "הם לא נראים אפילו מוצקים
מספיק כדי לאחסן אותו. מצטער, אל, אבל זה פשוט לא נשמע לי
הגיוני."
"ואולי יש בזה קצת הגיון", אמרה עדן בנימה משונה, "הרי הם
חייבים לשאוב אנרגיה ממשהו, יכול להיות שהאוויר משמש להם
אנרגיה לקיום וכדי לעבור דרך המראות".
"אין לנו ממש מה להפסיד", אמר ג'ון, "אבל איך אנחנו יכולים
לבודד אותם מאוויר?"
אל חייך חיוך משונה. "שדי המראות מתרברבים שהם יכולים לעבור
דרך מראות קטנות, אבל מה יקרה אם הם יעברו למקום ממש קטן, חסר
אוויר? אני לא בטוח שזה יעבוד, אבל שווה לנסות".
אל המשיך לשפץ את חרבותיו. הוא חיבר להן ניצב ריק שהפנים שלו
היה עשוי ממראה, ככה הם יכנסו לתוך הניצב, ואם זה לא ישמיד
אותם, הם לא יוכלו לצאת, כי הדרך היחידה לעבור דרך המראה זה על
ידי ההשתקפות של היצור שעובר, ושום השתקפות לא תהיה בתוך ניצב
חשוך.
ג'ון ועדן שיפצו גם הם את נשקיהם. ג'ון יצר לעצמו כדורים
משקפים במיוחד, ועדן גרמה לסכיניה לשקף יותר. שניהם יצרו לעצמם
תיבות קטנות, שהפנים שלהן עשוי ממראה, כך שיתאפשר מעבר לתוכן,
ושמו אותן בחגורותיהם. כל אותו הזמן עמד אל מול המראה הגדולה
בחדר, עוקב בעזרת מחשבתו אחר האנשים שעברו דרך המראות, מחכה
לראות שד מראות מגיע. הוא לא חיכה הרבה זמן. ברגע שעדן וג'ון
סיימו את מלאכתם הוא הבחין בקבוצה קטנה של שדים שהגיעה לבדוק
את העולם הזה. אל, ג'ון ועדן עברו מיד דרך המראה אל המקום בו
הופיעו השדים. השדים לא היו מופתעים לראות אותם ושלפו את
נשקיהם: חרבות, פגיונות, גרזנים, ציפורניים ושיניים קטלניות.
הם היו חמישה בלבד ואל ידע שיש לשלושתם סיכוי טוב, אם כלי הנשק
יעבדו כמתוכנן.
הם נלחמו במהירות, אל ועדן רוקדים עם נשקיהם וכך מגנים אחד על
השניה ותוקפים באופן יותר קטלני, ג'ון מחפה עליהם ויורה לעבר
השדים. הקרב היה קצר, ואל הבחין שבכל פעם שהכניס שד לתוך ניצב
חרבו, החרב התחזקה באופן מסויים, רעדה טיפה, ואז נרגעה. הוא
הבין שהתוכנית הצליחה, אבל שלושה אנשים אל מול צבא שלם של שדים
שעומדים להגיע לא נראה לו כרעיון מוצלח במיוחד. לכן, ג'ון, אל
ועדן שלחו את מחשבותים אל כל בני האדם בעולם הזה שידעו את סוד
המראות, ואפילו לעולם השני בתקווה שכמה מהפכים יצטרפו למלחמתם
הנואשת. הם שיפצו את נשקיהם והעמידו את כל אותם האנשים באזור
מדברי גדול, כך הקרב יתנהל בצורה טובה יותר. הם הציבו מראה
גדולה מולם, וכשהרגישו את השדים עוברים לעולם הזה, איחדו כוחות
והסיטו אותם לעבר המראה הגדולה.
צבא ענק של שדים ניצב מולם, מחזיק בכלי נשק קטלניים, והצבאות
רצו זה לעבר זה כמו בקרבות הישנים. אל נלחם לבדו, לא מצליח
לראות איך מסתדרים ג'ון ועדן, משתדל להתרכז כמה שיותר בקרב.
הקרב נמשך, עוד בני אדם מתים, עוד שדים נהרסים, ולא נראה
שמישהו הולך לנצח בקרוב. אל הבחין שהשדים מתרחקים ממנו, ואז
הבחין בשד גדול במיוחד שהתקרב לכיוונו של אל. הקרב הקטלני פסק,
שרר שקט מוחלט, ואז השד הגדול דיבר: "אני הוא זרוס, אבי שדי
המראות. אני ואתה נלחם זה מול זה. אם אני אמות, שדי המראה שלי
יושמדו גם הם, כי הם אינם יכולים להתקיים ללא עוצמת אביהם, ואם
אתה תמות, ימותו גם אנשיך, כי הם אינם יכולים להלחם ללא מנהיג,
ויחסר להם לוחם מוכשר כמותך".
"ואם לא אסכים להצעתך?" שאל אל.
"זו אינה הצעה", ענה זרוס, "אני אלחם נגדך, ותוצאת הקרב שלנו
תקבע את ההמשך, זו המציאות".
שדי המראה ובני אדם עמדו במעגל סביב אל וזרוס. זרוס אמר מילה
יחידה ויצר בועה סביבו וסביב אל, כך שדבר לא יוכל להפריע לקרב
ביניהם. זרוס היה ענק, אוחז שני גרזנים ענקיים, אחד בכל יד,
משוכים ברעל, כך הבין אל כשראה את הגופות ההרוסות של קורבנותיו
של זרוס. לכל אחד מהצדדים מספיק היה לשרוט את יריבו כדי לנצח
בקרב.
זרוס הרים את חרבותיו וזעק זעקה עצומה, הוא תקף במהירות, אל
בולם את גרזניו של זרוס עם חרבותיו שחוזקו על ידי אנרגיית
השדים שהרג. אל נלחם במהירות, מנסה לדקור את זרוס בחרב אחת,
ובולם גרזן עם השניה. הוא זז במהירות מדהימה, חרבותיו מצליפות
במהירות, אך נראה שגם זרוס, למרות גודלו העצום, זז במהירות
מדהימה. הם נלחמו עוד קצת, ואז ראה אל פתח קטן בהגנתו של זרוס,
הוא צלל לפנים, אך זרוס הצליף באל עם גרזנו, פוגע ברגלו. אל
מעד, אך הספיק להחדיר את חרבו דרך זרוס, שלא שם לב לכך כלל,
ריכז את מחשבתו, ושלח את זרוס לתוך ניצב חרבו. אל שכב על
הרצפה, הוא הרגיש את חרבו רועדת קצת ואז שוב נרגעת, והבין
שהצליח להביס את זרוס. הוא ראה את צבא השדים נעלם לו, לאיטו,
ואז נעמד על רגליו. בכוחותיו האחרונים הוא דיבר ללוחמים סביבו,
ושלח את מחשבתו דרך המראה לכל שאר היצורים החיים, בשני
העולמות, והוא אמר:
"היום ניצחנו את האויב הגדול ביותר, ושחררנו עולם שלם משעבוד
מוחלט. היום יתאחדו שני העולמות יחד, ובני האדם יחיו יחד, ללא
פחד משדי המראות". הוא סיים את נאומו וצעד, בכוחותיו האחרונים,
לעבר המראה הגדולה. היה בוהק אדום, ואל נפל על ברכיו, ג'ון
ועדן ממהרים לעברו. הלוחמים הריעו לכבודו, חולקים לו כבוד
אחרון, כאשר עדן וג'ון לקחו אותו משם. המראה הגדולה בהקה שוב
באדום, ואנשי היקום השני החלו לעבור דרכה. אז הבינו עדן וג'ון
מה עשה אל ברגעיו האחרונים, הוא פתח את השער בין שני העולמות!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיכלי ושרת
הקליטה???
אנה אנו באים?

ארגנטינאי לא
מבין מה קורה
בסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/05 13:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדר דדון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה