תמיד אמרו - נולדת בשבילה,
נולדת כדי לבנות אותה,
להדריך את אותה בובה
שאת חייך נתת למענה.
עינייך היו לאור חייה,
חיוכך היה למניע רגשותיה
וכך הטענת את הבובה,
בדאגות ואהבה.
עטפת אותה בשמיכה חמה
וכך לקחת ממנה את הבושה,
בנית לה בית בובות משלה
מלא טוב יופי ואהבה
ובקצה הבית חלון קטן
חלון מכוסה וילון ורוד
משקיף אל העולם שבחוץ,
אל העולם הכואב- האמיתי
אך לימדת, להציץ שרע בפנים
ולסגור ולחייך בשאר הימים.
לימדת, כי לבכות זו לא חולשה
כיסית את הבורות שלצידה לפני שמעדה.
בנית את שבילי דרכה,
לימדת את נתיבי החיים.
דאגת שתמיד תהיה יפה ונכונה.
שהצליחה פרגנת ואף,
זה נראה הדבר החשוב עלי אדמות
שנכשלה, הרמת אותה ומחית דמעותיה.
והיא? כבר לא בובה,
בנאדם, מחייך אוהב ומעריך
בנאדם מעריץ, היום שכבר יודעת ללכת
רוצה להגיע אליך, להיות כמוך.
ועכשיו באמצע דרכה, עצרה
בחיוך עדין ועיניים בוהקות הסתכלו זו לזו
ואמרו בקול אחד: "ביחד לנצח!",
הן הבטיחו ונשבעו
כי שבועה זו לא תופר לעולם
כי הלב שבנתה שייך לה
ספק בובה אך הבטיחה כי "ביחד לנצח"
נחרט על הלב, ששייך לה. |