לאסף, יולי 2004.

וכשהערפל מכסה הכל,
והשמש כבר אינה.
רק עוד זכר צבעוני לאור שהיה,
ודממה.
אחד-אחד מתחילים פנסי הרחוב להידלק,
ואורם כמו נבלע בשאריות החמה.
הים שקט, רגוע,
אך בכל זאת כמעט נסער,
רוצה לספר סוד.
וגם שאריות האור נעלמות,
והים נהיה בצבע מתכת,
כחולה-ירקרקה, מדהימה.
ורחש הגלים מסביבי עוצר הכל,
וריח המלח ממלא.
הכל ריק מסביב,
או שנבלע בדימיוני,
ודממה.
וכבר חושך, וכבר עברה השעה,
אך זו תחרט במוחי,
עד
השקיעה הבאה.