גל עמית / מחול השחר |
ואז לטבוע
בים של רחמים עצמיים.
כל כך לבד שכל אחד
יכול להיות הצוק הבא
ואת החלל שלך בפנים
כל כך קשה למלא.
עולם שלם של נוירוזות ופחדים
חרדות וצללים
זה רק נשמע מפחיד בעצם זה
עצוב.
אתה רוצה לצאת מדעתך,
רוצה להיות
לא בסדר.
אבל אתה כל כך בסדר,
כל כך נכון,
ורק מתחת העור שלך הכל
הפוך.
תכווץ, תכווץ את האף
תעצום את העיניים חזק,
שהגבות שלך כמעט ייפגשו באמצע.
במילא זה כמו לאבד את האחיזה
ואז לטבוע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|