הקריין

הסיפור שאתם הולכים לקרוא....
המילים שהולכות להירדף, על ידי זוג עיניים רעבות,
הסיפור הוא...
הוא סיפור על....
הוא...
סיפור על ילד רע.
אם אתם עוד ילדים טובים, אני מקווה שלא תלמדו ממעשיו ותישארו
ילדים טובים.
דרך החשיבה של הילד הזה מעוותת, לא מתאימה לחברה האנושית
המתקדמת וספק אם הוא יתקבל בברכה בממלכת החיות.
צריך להשכיב אותו על מיטת מסמרים המחוברת לספק חשמלי, לדפוק בו
מכות חשמל בכל הגוף, לחתוך בבשרו חתכים גסים ולמלא אותם
באלכוהול נקי ואקונומיקה.
להזריק לו חומצות בגוף ולבצע בו ניסויים ביולוגיים.
מממממ....
לחתוך לו את האצבעות, לעשות אותם על האש, להכניס בלחמנייה ולתת
לו לאכול אותם.
אה אה א הא הא ה
איזה רעיון גאוני
לתת לו לאכול את האצבעות של עצמו.
אה אה אה אה
אתם יודעים מה? אולי אפילו בלי לבשל אותם, שהוא יחטוף קלקול
קיבה, הנבלה הזה.
אה אה אה (ממשיך לצחוק ברשעות החובקת תאווה).
הוא ילד כל כך רשע, שחושב על דברים כל כך רעים ש....

להגיד לכם את האמת?
השורה המקורית שלי הייתה: "זהו סיפור על ילד רע".
הייתי בהלם כשקיבלתי את השורה הקצרה הזאת.
מה זה צריך להיות לעזאזל?
28 שנים אני קריין וזוהי הפעם הראשונה שקיבלתי שורה אחת קצרה
ועלובה.
שורה אחת מסריחה.
ואני אפילו לא יכול לקרוא אותה, כי זה ספר.
ממש מעורר רחמים ומעליב.
אז חזרתי לאדון סופר, בביטחון מלווה בכעס.
ניפחתי את חזי, יישרתי גבי ואמרתי בטון תקיף:
"מה זה צריך להיות? איך זה יכול להיות? אני מקצוען ולא איזה
חלטורן שפגשת ברחוב".
ואתם חושבים שאדון סופר הוא פרייר? אדון סופר לא פרייר בכלל.
אדון סופר הכה מהכיוון הנגדי:
"אני שמעתי שהמצב בשוק הקריינים לא משהו היום, אז כדאי שתוריד
את הטון שלך כשאתה פונה אליי. חוץ מזה, כמה זמן אנחנו מכירים?
אני חייב לך יותר משורה? שורה אחת לא מספקת אותך? כמה שורות
אתה רוצה?"

בזכות הביטחון העצמי שלי, הניסיון הרב במקצוע, ופגישה שסידרתי
לו עם אחותי, הוא נתן לי יד חופשית בהקדמה.
הוא אפילו הרשה לי שנושא ההקדמה לא יהיה קשור לסיפור.
זה באמת היה נראה לי קצת מוזר אבל קיבלתי את זה, אחרי הכל אני
לא מוכן להשאר סתם קריין אנונימי.
הוא בעצם נתן לי להשתחרר, לא רק להקריא בצורה מונוטונית
ועניינית.
קיבלתי אישור להראות שגם לקריין יש רגשות, שגם לי יש חיים.

חיי מאוד קשים.
חיי מאוד קשים מכיוון שכל היום אני מקריא...
אני מקריא ומקריא ומקריא......
אני לא רק מקריא, לפעמים אני יושב ביום גשום על הכורסא וגם
קורא, וקורה גם שאני מקריא לנכדים שלי מעט סיפורים לפני השינה
(אני גובה מהם חצי מחיר, אחרי הכל משפחה..).
לפעמים אני נמצא בעמוד הראשון, וגורר את הקורא לעוד עמוד אחד
נוסף, רק בגלל שיש לי להגיד קצת, אני רוצה שיכירו אותי, אני
רוצה שידעו שאני לא סתם קריין.
אני נזכר באימא שלי שכל בוקר כשהשחר היה מפציע, הייתה צועדת
ברגל יחפה 12 קילומטרים, בתקופות שאפילו הקקטוסים היו מזיעים.
היא הייתה בדרכה אל הבאר, להביא מים לשתייה ובישול.
כל פעם היא הייתה חוזרת עם איזה חצי כד, במקום כד מלא.
כשאבי היה רואה זאת, הוא היה מתעצבן ושולח אותה חזרה.
הוא היה יורה צעקה רועמת שבדרך כלל גם הבריחה את החברים שלי
שבאו לשחק איתי גוגואים.
הוא היה מאלץ אותה להקיף את הבית על ארבע, כשקולר לצווארה
ומשפיל אותה לנגד עיני תושבי הכפר ולנגד עיני חבריי.
כל החברים שלי היו צוחקים עליי, ואם הם היו במצב רוח טוב, הם
גם היו מכים אותי נמרצות.
אני לא אגיד לכם שזה לא השפיע במעט על עיצוב האישיות שלי, אבל
זה לימד אותי לראות דברים קצת אחרת.
בניגוד לחברים שלי, שאמם נהגה לשבת בבית ולתפקד כעקרת בית
רגילה, אימא שלי הייתה בחורה שאפתנית.
היא תמיד שאפה להגיע הביתה.
אחרי כמה הקפות שאבי היה מטייל איתה, ממש כמו שהשכנים נהגו
לעשות עם הכלב, הוא  היה שולח אותה בחזרה לבאר.
וזהו היה תהליך שגרתי, יום יומי.
לפעמים כשאימא הייתה חולה, הוא היה נותן לה ללכת רק פעם אחת
ביום לבאר.
כן כן, לפעמים אבי היה מעט נוקשה, אבל היו לו קצת נקודות
מרוככות בלב, אשר נתנו להיות רחמן ולחוס עלינו ברגעים קשים.
לפעמים כשהיא בישלה אוכל לא טעים בשלוש השעות שנותר לה לשינה,
מתוך רחמנות, בשביל לא להעיר אותה, הוא היה מעיר אותי בהצלפות
של חגורה, הייתי בוכה, ובשל כך הערתי את אמי.
זה הכעיס אותו.
אז הוא היה מכבה עלי סיגריות על הגוף וטוען שאני ילד מפונק שלא
יודע לשאת כאב כמו גבר.
ניסיתי מדי פעם להבין את פשר הכאב והענישה, אך הבנתי שאבי פשוט
יודע יותר טוב ממני את מהות הענישה.
נהגתי לחשוב: אני בטח אבין כשאגדל.
ואז אימא הייתה מחבקת אותי חצי שעה, חוזרת לבשל, מצחצחת שיניים
ומתכוננת למסע היומי אל הבאר.
כך עברו כל חייה של אימי עד יומה האחרון, וזוהי גם הייתה מהות
הקשר שלנו.
לפעמים כשאימא הייתה הולכת לבאר, הוא היה מביא איזו צעירונת
מהכפר השכן ויורד לה על הצורה.
כל הבית היה רועד לכמה שעות.
הוא היה נועל אותי בחדר כי הוא צריך את הסלון בשביל לדפוק איזו
בלונדינית עם שדיים ענקיות.
מה אני אגיד לכם, אימא שלי לא הייתה אימא כל כך טובה אבל אבא
שלי היה ממש איש של בית, הוא נתן לנו את מלוא תשומת הלב,
והרביץ בנו תורתו.
הוא היה האבא הכי טוב בעולם.
לפעמים הייתי שומע על כל מיני משפחות משועממות, שאוכלות ארוחות
משפחתיות, מנסים לפתח קריירה, מגדלים בעלי חיים, מנהלים שיחות
תרבותיות, יוצאים לפיקניקים, קונים אחד לשני מתנות.....
אבל לנו, הייתה משפחה מיוחדת.
לפעמים אבי היה מקבל בדואר כל מיני סיפורי זימה בתשלום והוא
היה פוקד עליי לקרוא לו אותם, ממש נהנתי מזה וכך בעצם הפכתי
להיות: המקריא.

'החברה הטובים'

"עזבו אותי. עזבו אותי, אל תתקרבו אליי"

מילות תחינה אלה גלשו בזחילה מפיו של אדי.
אדי מהשמינית.
אדי היה ידוע, כקורבן סחטנות בבית הספר, כשק האגרוף של השכונה
והכבשה השחורה של המשפחה.
ממש ילד פלא, לכל מי שצריך פורקן.
בדיוק מני וסטיב הציקו לו, סתם בשביל לפרק איזה דאון שעבר
עלינו, זה באמת אשמתי שהם לא יודעים להתמודד עם ירידה חדה של
השפעת סמים כמו בני אדם נורמאלים?
כל יומיים סטיב בא עם איזה סם חדש, ואנחנו יוצאים כל פעם
לנסיעות מבחן.
אני לא חסיד הכי גדול של סמים, אבל לא איכפת לי להיגרר למקומות
יותר טובים מהשכונה האפורה והמלוכלכת הזאת.

מני, הוא מעין טיפוס מאוד אלים.
הוא פותח את הבוקר, מסדר את הראש, וקדימה, מחפש את מי לפוצץ.
כן, ללא ספק מני הוא הדמות האלימה של החבורה שלנו.
סטיב?
סטיב, סטיב, סטיב היקר.
סטיב הוא החוגג מביננו.
סטיב אוכל בלי סוף סמים, וכמה שהוא צורך את כל סוגי הסמים, הוא
תמיד מגיע עם איזה סם חדש.
אני?
אני סתם. מסתכל מהצד, מנסה לגבש לעצמי איזה סוג של אישיות, אך
לא מצליח.
אני סתם נגרר.

אז מני וסטיב תפסו את אדי והביאו לו מכות.
מני הוא תמיד "מנהיג המכות".
הוא נותן את הקצב והעוצמה לרמת המכות שאפשר להכות, וסטיב
בעקבותיו, כמו כלב טוב וצייתן.
אחרי מספר מהלומות הנקראות בפי מני: אגרופי פתיחה, הם תפסו את
אדי מהשערות וכמעט קרעו לו את הקרקפת.
הוא צרח.

"אני אקרא לאח שלי, הוא יפרק לכם את הצורה"

אדי יבב בבכי רב.
הם בעטו אותו לתוך המכונית, הוא כבר לא יכול היה להתנגד.
מני התחמם.
כמעט רתח.
אני שוטטתי בהליכת חלל לכיוון המכונית, כאילו לא הבחנתי בכניסה
מהירה ולחוצה אל תוך המכונית וחטיפה די שגרתית של ילד אומלל.

"איפה האח שלך? אל תקרא לו, אנחנו נגיע אליו עכשיו בכוחות
עצמנו".

סטיב ישב ליד ההגה.
ליד סטיב, במושב הקדמי יושב אדי, בוכה.
מני יושב מאחורי אדי וחונק אותו.
אני יושב מאחורה ליד מני, בוהה בו ומנסה להבין מה הוא מוצא
בהרבצת מכות חסרי תכלית, ובהתעללות בחלש ממנו.

"לאן נוסעים?"

שאלתי מתוך שעמום, וכך שברתי את כל אנרגיית האלימות והכעס
שהפנו מני וסטיב כלפי הילד המסכן.
מני ירה בי מבט חודר ודוקרני. הוא שנא את זה. הוא שנא שאני
מפריע ככה סתם באמצע הסצנה, הוא אהב זרימה מלאה של סצנת אלימות
וכעס, עד שהוא מתעייף.
הוא אהב לשנוא. הוא שונא את כל מי שאפשר להרביץ לו או אפשר
לריב איתו.
חסר סבלנות מחפש רק קטטות.
אבל לפעמים הוא גילה סבלנות כלפי.
הפעם הוא גילה סבלנות.

"הולכים לבקר את האח של אדי, האח הנוראי והמפחיד שלו"

אמר בהתלהבות.
הוא התפרץ בצחוק קולני שמשום מה התערבב עם צלילי המנוע הרועש
של המכונית הישנה.
התחלתי לחשוב כמו בכל פעם על ההיגררות חסרת התועלת הזאת.
אבל מה כבר יש לי לעשות? שעורי בית? עבודה? לא.
סטיב הלקקן התפוצץ מצחוק כל הנסיעה, הוא תמיד היה מחמם את מני,
הוא אהב את האקשיין הזה.
בעוד שניהם עוסקים בהפרעות מטרידות של השקט הנפשי של הילד,
החלטתי לעשות משהו מועיל.
הוצאתי נייר גלגול מהכיס והתחלתי לגלגל ג'וינט.
עשיתי זאת בשקט, אך מסתבר שזה נקלט בזווית עינו של מני.
מני הפסיק להציק לילד וירה מבט קטלני לעברי.

"מה אתה עושה? למה עכשיו? אנחנו הולכים להרביץ עכשיו קטע ואתה
מתכוון לעשן את החרא הזה?".

הוא הרים את הקול ודאג שטון הדיבור שלו ישנה את קצב פעימות
ליבי.
התחלתי ממש לפחד.
אי אפשר לדעת. חברים חברים אבל הבן אדם לא שפוי.
אני מכיר את מני, הוא חבר טוב שלי, אבל זה לא ימנע בעדו לפוצץ
אותי במכות.
אי אפשר לדעת. חברים חברים אבל הבן אדם לא שפוי.הבן אדם
מטורף.
הוא דקר פעם את אימא שלו ונעל אותה בארון יומיים.
הוא לא הראשון שעשה את זה, אבל הוא עשה את זה כשהוא היה בן 8.
הוא לא כל כך טיפוס של משפחה.
מה יכולתי להגיד בלי שהוא יתפרץ עליי?
זהו, מצאתי מה לומר.

"למה לא?"

כן, זה מה שאמרתי.
הייתי בטוח כבר שבמקום להגיע לביתו של אדי, אנחנו נגיע לבית
חולים מחלקת טיפול נמרץ, ספיישל, אשפוז אישי, במיוחד בשבילי.
אכן מני התעצבן.
הוא הביא סטירה לאדי ודפק את ראשו בדאש בורד של המכונית, סובב
את מבטו אליי וצעק:

"יש לנו איזה עימות קטן עם אח של אדי, אנחנו הולכים ללכת מכות.
מה אמרתי לכם שעושים בקטע של מכות?".

אף אחד לא ענה.
הוא חזר על אותה השאלה, ואז סטיב הלקקן ענה כמו חייל מאומן
היטב:

"לוקחים ספידים".

"יפה, לפחות מישהו אחד לומד כאן משהו".

אלוהים אדירים, איזה לקקן, לא איכפת לי שסטיב לא טיפוס יציב זה
לא מצדיק את החנפנות הפטתית שלו.
אין לי שום כוונות ללכת עכשיו מכות עם אף אדם, איך תמיד אני
מוצא את עצמי בסיטואציות המעצבנות האלה?
חזרתי בתשובה מאכזבת למני,

"אבל אין לי שום דבר אחר עליי"

עניתי לו בכנות, מה גם שלא כל-כך הייתי מכור לחרא שלו שהוא היה
דוחף לאף, ניסיתי להתרחק מהשטויות האלה כמה שיותר.
ראיתי איך מני נהיה עוד יותר לא נינוח, כאילו הפלתי עליו משימה
למצוא לנו קצת חומר.
הוא חיטט בכיסיו, לא מצא כלום.

"סטיב, יש לך משהו עליך?"

מני שאל במעט לחץ.

"לא, גמרנו את הכל על הגבעה, אתה לא זוכר?"

איזה חברים יש לי, אפילו כשזה נוגע לנושא של אלימות, הם לא
מסוגלים לתפקד בשפיות,
מה גם שהאלימות, בדרך כלל נגררת משימוש בסמים, מהירידה
הדכאונית ומהקריז לסם.
מני נשם עמוק, נרגע ופנה אליי בטון רוטן.

"טוב, אז לפחות תגלגל אחד גדול לכל החברה, למה תמיד אתה חושב
רק על עצמך?".

לא תמיד ניתן להבין אותם, אבל תמיד צריך לעשות מה שהם אומרים.
בדיוק שעמדתי לגלגל עוד ג'וינט, נעצרה המכונית.
זהו, הגענו.

"לצאת מהאוטו"

מני פקד על כולנו.

"כולם לצאת"

והפעם הוא הפנה את הפקודה במיוחד אליי.
הבן אדם ממש עצבני עליי, אני לא יודע מה הוא רוצה ממני, נראה
לי שהוא רוצה שגם אני אהפוך לשפחה לקקנית כמו סטיב.
מני מושך את אדי מהשיער, וגורר אותו לכיוון פתח הבית.

"טוב, עכשיו נראה ממה אתה והמשפחה שלך עשויים"

מני אמר בכעס שקט לאדי בזמן שהוא גורר אותו מהשיער בקלילות כמו
סחיבת סלסלה לקניות.

"אנחנו נקרע את אחיך לנגד עיניך ולנגד כל המשפחה שלך".

אנחנו מתפרצים לבית.

"איפה הוא? איפה אחיך?"

שאל מני בזעם.

"כנראה שהוא לא כאן, אני לא יודע".

אמר אדי בבכי מעורר רחמים.
אימא של אדי עומדת במרכז הסלון, שמנה, מכוערת, לובשת סינר ורוד
עם פרחים לבנים.
היה נראה כאילו הפרענו לה בדיוק באמצע הבישול.

"שלום אדוש, אני רואה שסוף כל סוף מצאת לך חברים. סוף כל סוף.
אולי הם רעבים?".

מסתבר שהאימא הזאת עוד לא הבינה את המצב.

"אתם רעבים?"

היא פנתה למני בהתעלמות טוטלית מזה שהוא מושך לבנה בשיער.
עושה רושם שזה טבעי שחברים של בנה מכים אותו.
היא המשיכה.

"אדוש, מצאת לך חברים ביישנים, אבל אני הכי הכי שמחה שמצאת לך
חברים".

"הם לא ממש חברים שלי"

ענה אדי בפחד.
האימא נשמה עמוקות, כבר עייפה מבנה המכחישן.

"הם נכנסו לבית? אתה הבאת אותם? הם חברים שלך. אתה חייב להשלים
עם זה אחרת לעולם לא יהיו     לך חברים".

מני איבד את סבלנותו.
הוא ניגש במהירות לאימא של אדי, סטר לה בעוצמה שהעיפה אותה אל
הרצפה, וצעק:

"תסתמי זונה".

אני לא מבין מה קורה לבחור הזה, הוא בזמן האחרון מכניס כל כך
הרבה לבן למוח שמעלה לו את הדם במהירות חסרת מעצורים.
השמנמנה הייתה בהלם.
היא התלוננה לבנה:

"אדי! אדי קרוגר! למה אתה מתחבר כל הזמן עם חברים חסרי נימוס?
מה אתה מוצא בהם אני חייבת לדעת? אני בטוחה שאתה עושה 'כיף
חיים' עם החברה האלה, אבל הם לא כל כך מתאימים לך מתוק שלי."

בעודה שכובה על הרצפה, מדממת מהאף, סטיב התפרץ בצחוק רועם.

התפרצות הצחוק של סטיב הייתה תמיכה מטומטמת בתגובתו
האימפולסיבית של מני.
פשוט העבד הקטן של מני, כל פעם הוא רק הוכיח את זה מחדש.
כשמני צריך קהל, משרת, נהג, מישהו להתעצבן עליו, סקס, חבר,
משפחה, תלמיד, כל דבר.
(בקשר לסקס זה רק חשדות אבל... אל תספרו לאף אחד אך לדעתי,
תאמינו או לא, סטיבי הקטן נראה לי כמו אחד שעושה ככה... ומקבל
ככה... כן, הוא נראה לי מהאלה ש... )

בכל מקרה, מני זורק את אדי על הספה.

"אל תזוז!"

מפציר בו.
הוא עוזב את הילד ופונה לכיוון אימו.
הוא תופס אותה מהשערות, גורר אותה למקום מרווח על הספה
הגדולה.
האם צורחת בלי הפסקה.מני מחליט להשתיק אותה בעוד איזה סטירה
ואגרוף.
האגרוף שהוא הביא לה הוציאה לה שן.
סטיב המשיך להתפוצץ מצחוק.
האגרוף לווה בצירופי המילים המאולתרות של מני :"תסתמי כלבה",
שיצאו כל פעם מחדש מפיו.
כל פעם שמני אמר זאת, סטיב התפרץ בצחוק.
לפעמים היה נראה שהוא אומר זאת רק בשביל לשמוע ברקע את צחוקו
של סטיב, המאשר את המעשים האלימים הנוראים של מני.

התמונה הזאת הייתה מוכרת לי.
עכשיו נזכרתי.
לפני כמה שנים ראיתי סרט, על חבורה של שלושה צעירים, שצורכים
סמים, הולכים מכות, אונסים, שודדים, חיים מתוך שעמום, ובסוף
מנהיג החבורה נתפס, ועל ידי שיטה חדשה של טיפול בעבריינים הוא
נגמל מאלימות.
איך קראו לסרט? אני חושב, לא בטוח.... על פרדסים ומכונות או
משהו קליט כזה.
בכל מקרה מני הזכיר לי את אותו הגיבור של הסרט, אך אני בטוח
שאף אחד לא יוכל למנוע מעשי אלימות מ-מני.
לפעמים רציתי להראות לו את הסרט הזה, אבל חוץ מספורט הוא לא
מוכן לראות שום דבר.
ניסיתי לשכנע אותו, הייתי אומר לו:

"מנוצ'קה, פעם אחת בוא נשלם במכולת, רק להרגיש איך זה".

אך הוא היה מסרב ומכה אותי.
לפני כמה זמן צפיתי בסרט בשנית, והרגשתי איך המצב הפרחחי
המכוער הזה דומה לאותם הסצנות בסרט ההוא. נגעלתי מעצמי, נגעלתי
מהחברים שלי.
ניסיתי כל כך הרבה פעמים לעזוב את שני הפרחחים האלה, אך לא
יכולתי להתחבר לאנשים אחרים.
לרוב האנשים האחרים יש משהו בחיים, איזו תכלית אשר ממלאית
אותם, ואילו אנו, חיים מתוך שעמום טוטאלי.
זה מה שמאפיין אותנו, וזה מה שמחבר אותנו בכל יום ויום.
את הכסף שלנו אנחנו עושים בעיקר מחלטורות, וזה בשגרת היום שלנו
שלא נדבר על 'המכות' שאנחנו עושים בבנקים, דואר, קיוסקים,
זקנות ברחוב, זקנות בבית, ילדים קטנים וכל מי שרק אפשר לשדוד.
מהחלטורות, אנחנו נהנים בעיקר מהדברים המקוריים שאפשר לאלתר
ולעשות.

היא השתתקה כמו ילדה טובה.
מני פנה אל אדי:

"אדי? אדוש? איפה האהבל ששכח לשים גומייה והביא אותך לעולם?"

"מי?"

אדי ענה מבולבל.

"אבא שלך, יא חתיכת מטומטם".

"אבא מת".

אדי המשיך ליבב
התחלתי ממש לרחם על הילד.
לאור העובדה הזאת, נפתח פיו של מני לרווחה, ומתוך הפה התפרץ
צחוק אדיר שהרעיד את כל החדר.
צחוקו של מני היה אישור ברור לתחילת צחוקו המלקק של סטיב.
משום מה סטיב היה קצת מבולבל לנוכח העובדה שאביו של אדי מת, אך
מני הבהיר לכולנו שזה לא משנה שום דבר.
את האמת זה לא הפתיע אותי, כי מעולם לא ראיתי את מני חס ומרחם
על אף אדם, אז לא ציפיתי שזה ישנה משהו.
בעוד שניהם צוחקים בהתלהבות, מצאתי את עצמי יושב על אחת
הכורסאות ובוהה באחת התמונות שהיו תלויות על הקיר. זו הייתה
תמונה ממש מוזרה. זה היה סופרמן שהיה לבוש במדים של מעודדת.
סופרמן קוקסינל? אולי זה איזה פלאש-בק מאחד מטיפות ההזיות שהיה
מאכיל אותנו סטיב.
בכל מקרה סובבתי את הראש בחזרה אל מני.
ראיתי את מני מביט בי, מחכה שאני אצטרף לצחוקם המרושע.
אולי אני פשוט לא כל כך רע כמוהם, אולי אני סתם אדם שחי סתם
חיים ומחכה שהם כבר יגמרו.
בתגובה למבט שלו החלטתי לענות לו.

"מתי הולכים?"

איזה אומץ יש לי לפעמים, אני פשוט בן אדם אמיץ.

"סתום ת'פה"

מני חתם את עניין העזיבה, בדרך הכי תרבותית שהוא מכיר.
הבנתי שנשארים.
מני פנה אל אדי באדישות מחויכת:

"אדי, אדי חברנו היקר, אני כל כך שמח שהכרת לנו את אימא שלך,
אנחנו הולכים לדפוק את אמא שלך כמו כלבה מיוחמת".

מני אמר בחיוך מרושע.

"לא.. בבקשה לא..."

המשיך אדי לבכות, הרגשתי שעם הצרחות והבכי, נעלם קולו בתוך נהר
של דמעות.
הוא ניסה לרוץ אל מחוץ לסלון, בהיסטריה מטורפת, אך לשווא.
סטיב  תפס אותו עוד לפני שהוא יצא מהסלון.

"לאן אתה חושב שאתה הולך? אם תהיה ילד טוב אולי ניתן לך לזיין
גם כן את אמא".

סטיב הושיב אותו על הכורסא.
מני סדר את אמא של אדי על הספה בתנוחת ארבע, הוריד לה סטירה
עוצמתית על הישבן. האם צרחה.
ואז בצחוק רועם:

"אני מקווה שלא איכפת לך שנזיין את אימא שלך כמו כלבה לא
מחונכת".

הוא תמיד היה כזה אכזרי.
הבן אדם פשוט אוהב לזרוע מלח על הפצעים.
מני הכניס את ידיו אל מתחת שמלתה של האם והפשיט בכוח את
התחתונים שלה.

"בבקשה לא ליד הילד, תיקחו את הילד מכאן בבקשה, רחמים, אני
מבקשת מכם רחמים".

איזה רחמים? רחמים היא יכולה לבקש רק מאלוהים כשאחד
מהפסיכופטים הכי גדולים בעולם הזה נופל עליה.

"מי שואל אותך כלבה? אל תוציאי מילה מהפה, אם את רוצה יש לך
רשות לגנוח, להגיד 'כן' ו- 'עוד' ו 'אתה מזיין כמו אלוהים'. אם
לא אז תסתמי את הפה שלך".

"רק תוציאו את אדוש הקטן החוצה, בבקשה אני אעשה מה שתרצו רק
שהילד לא ייראה את התועבה הזאת, אני לא אוכל להסתכל לו בעיניים
מרוב בושה".

היא התחננה.
עושה רושם שהיא רק חיזקה והרחיבה את עור הפיל של מני.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך בן אדם מסוגל להרוס ולעשות רע
לאנשים אחרים, רק בשביל לשעשע את עצמו. אני לא מתכוון להתחסד,
כבר עשיתי דברים רעים בעבר, אך מעולם הם לא היו חסרי תכלית,
תמיד הם היו כדרך אלטרנטיבית ולא מקובלת לשרוד בעולם המטורף
הזה.
מני ממש הוטרד מהצווחות המרגיזות של האישה.

"סטיב תסתום לה את הפה"

פקד על סטיב.
סטיב ניגש אל השמנמנה וחייך אליה.
הוא התחיל לכפתר את כפתורי מכנסיו, הוא פתח אותם והוריד אותם
עד הסוף, כמו כן הוא הוריד את התחתונים.

"כן, תראה לה סטיב, תראה לה ממה אנו עשויים"

אמר מני בהתלהבות.
סטיב, מרוצה עד מאוד מעצמו, לקח את זוג התחתונים, ודחף אותם
לתוך פיה של הגברת.

"מה אתה עושה?"

מני ממש התעצבן הפעם.

"אתה אידיוט? תוציא את התחתונים המלוכלכות שלך מהפה שלה ותתן
לכלבה למצוץ, למה אני תמיד נופל על אונס עם שני מטומטמים
כמוכם?".

בעוד היא מעניקה מין אוראלי לסטיב, מני דוהר עליה מאחור וחובט
קשות באחוריה.
אני המשכתי לי לשבת על הכורסא, חצי חולם בהקיץ חצי נגעל
מהמציאות.
עישנתי את הג'וינט שלי.
מני קולט אותי וכרגיל אני לא מפסיק לעורר זעמו.

"מה אתה עושה? מה לעזעזל אתה חושב שאתה עושה? אנחנו נראים לך
היפים? תזרוק את הג'וינט הזה, ותיתן לה למצוץ, אתה לא שומע
שהיא מרעישה? יאללה לך תסתום לה את הפה".

הבן אדם הזה פשוט לא יעזוב אותי בשקט.

"מני, זה מגעיל אותי, הוא הרגע גמר לה בפה".

מני התעצבן.

"אם אתה לא הולך לסתום לה את הפה, אני לא אקח אותך לאנוס אתנו
יותר".

"אני במילא לא רציתי לבוא, לא רציתי לזיין אישה שמנה מול
העיניים של הילד הקטן שלה, מה אני אגיד לך? זה לא עושה לי את
זה, ולא ר..."

קטע אותי באמצע, חתך את המשפטים שלי בחדות.

"סתום ת'פה, בוא לכאן לפני שנזיין אותך גם..."

טוב הייתי אומר שיש כאן מנצח.
אמרתי לכם ששתי החברה האלה מוזרים.
השארנו את האימא בוכה, סובלת ומיבבת על הרצפה.
השארנו אותה עירומה, כשבנה ממשיך לבהות בה ובנו המום לחלוטין.
בעודנו עוזבים את הבית, אנחנו שומעים אותה צורחת מאחורינו:

"נבלות, אנסים, חיות, צריך לזרוק אתכם לכלא".

אבל אנחנו עוזבים באדישות.
אנחנו סוגרים את הדלת אחרינו, אנחנו עומדים בפתח הבית ומתחילים
להתפוצץ מצחוק.
פתאום הדלת נפתחה, בחצי דלת פתוחה אנו רואים את האימא השמנמנה,
לוחשת:

"תבואו לבקר את אדי גם שבוע הבא, בסדר?"

קורצת, מחייכת וסוגרת אחריה את הדלת.


לילה אלים במיוחד

בדרך כלל בימי שבת אנחנו נכנסים למסיבות פרטיות, רוקדים קצת,
לפעמים מוצאים איזה זיון ומוכרים קצת סמים, אבל באמת קצת.
לא מאמינים?
סך הכל לכולנו ביחד היה 50 כדורים, בקבוק טיפות ל.ס.ד. ו10-
גרם של קוקאין.
היום הלכנו לאחת המסיבות האלה.
בדרך כלל האנשים שהולכים למסיבות האלה, הם ילדי עשירים,
שחקנים, דוגמניות, רובם צעירים בתחילת דרכם, אשר משפחתם כבר
סללה להם את פתיחת החיים המפוארת.
היינו במסיבה שארגנו לאיזו להקה מפורסמת, שאת האמת? אין לי
מושג על מה הם שרים.
מה שבטוח הזמינו את סטיב, ולא בגלל שהם חברים שלו, הם בסך הכל
רצו איזה 'פושר' שיבוא למכור סמים במסיבה, וסטיב הוא המושלם
לכך.
הם הזמינו רק את סטיב, ולא ציפו לפסיכופט כמו מני (כשאני חושב
על זה, אף אחד לא מצפה לפסיכופט כמו מני).
הוילה הייתה ענקית. התקרה הייתה בגובה שמונה מטרים.
המסדרונות היו ארוכים ארוכים. חדרים בלי סוף.
כל הקירות היו מלאים בציורי קיר בכל מיני צבעים.
המסיבה הייתה בסלון הענקי, שנראה יותר כמו בית קולנוע בלי
המושבים, והיא גלשה אל החצר, שם השתעשעו אנשים ערומים בבריכת
השחייה.
מלא נשות סיליקון שזופות, שמקריבות את גופן לטובת יפים
ומפורסמים.
מלא בארים בכל מיני פינות, ומלא עגלות קטנות מלאות בכל טוב.
בקיצור, אחת המסיבות היוקרתיות ביותר שהייתי בשנה האחרונה.
לא משנה כמה שאנחנו מנסים להתלבש יפה, להשתלב בין האנשים
היקרים האלה, לא להתבלט, תמיד מזהים אותנו ובאים לקנות מאתנו
סמים.
שתי סיבות לדבר:

1) חלק מכירים את סטיב, הוא ידוע כאחד שחוגג הרבה ובשנה
האחרונה הוא התחיל לתפקד במסיבות של    עשירים.
2) מני.

זה לא משנה. אותי זה לא מעליב שמזהים אותי כסוחר סמים, אנחנו
מקבלים יחסי ציבור בחינם.
אנחנו תמיד מצוידים בכלי נשק שאנחנו הולכים למסיבות האלה. זה
לא שבדרך כלל אנחנו מחוסרי נשק, אלא שבמסיבה תמיד יש איזה שמוק
שמאוכזב מהסם והוא מחליט לפתוח באיזו מלחמה.
ועם מי הוא חושב שהוא מתעסק?
רוב האנשים במסיבות האלה, הם ילדים טובים שהתקלקלו בשנים
המאוחרות של חייהם.
לפעמים הם תופסים מעצמם יותר מדי.
ואנחנו?
אנחנו מרגיעים אותם, כי באנו מאחת השכונות הכי קשות שיש, אז
אנחנו מטפלים באותם ילדי צמר גפן שחושבים שהם יכולים להתעסק
אתנו.
למני יש ממוצע של אשפוז אדם למסיבה, יש לו הספק.
מה שמצחיק, שלפעמים הוא אפילו נעצר פעמיים באותו הערב. כן, הוא
נעצר פעם אחת, משתחרר, ונעצר פעם נוספת כלאחר שעה, פשוט כשרון
מהלך.
באותו הערב, אני וסטיב 'העפנו' את כל החומר ראשונים, מה שהשאיר
את מני לתפקד על המכירות, בעוד אני וסטיב שוכבים על מיטות
השיזוף, שותים קוקטילים ומריצים שורות.
החיים הטובים.
וכרגיל, אותה הסצנה מפריעה את השלווה שלנו.
מני, הולך מכות עם איזה פלוץ אחד שחושב שהוא קאליבר. היתרון
שהיה לאותו גבר, זה שכל החברים שלו היו שם. ברגע שראינו שכמה
אנשים עולים על מני, התחלנו להתעורר.
מני קלט אותנו.
"יא בני זונות, בואו תעזרו".

טוב, עכשיו אנחנו באמת חייבים לקום, חשבנו שהוא כבר יסתדר
בעצמו, אבל הם באמת הרבה.
אני חושב שזה פעם ראשונה ששפכנו כל כך הרבה דם באירוע חגיגי.
אני אישית, דקרתי כל מי שהיה סביבי, בלי כל הבחנה.
בשלב מסוים, זה כבר לא היה כיף, כולנו נפצענו, והם היו כל כך
הרבה.
לא ראיתי את הסוף.
רציתי כבר לעוף משם, חשבתי שאנחנו הולכים לסיים את החיים שלנו
שם.
הצלחנו להתחפף מהמקום הדפוק הזה, דקה לפני שהמשטרה הגיעה.
אני אישית, הייתי בהלם ממה שקרה. הבנתי שמני חטף איזה 'פליפון'
קטן, איזה טריפ רע הפך אותו ועורר את האלימות שבוערת אצלו תמיד
על אש קטנה.
אני לא מבין. איך תמיד אנחנו נזרקים מהמסיבות האלה?
אנחנו לפעמים צובטים לבנות בתחת.
מדי פעם אנחנו מעיפים סטירות לטווסים שמהלכים להם במסיבה.
סטיב הכי אוהב את הטווסים האלה.
הוא בדרך כלל מאתר את הטווסים, שאוהבים 'לבלבל' אנשים במסיבה,
ננעל עליהם ולא מפסיק 'לבלבל' אותם, עד שהם עוזבים את המסיבה.
לכו תתעסקו עם אדם שצורך סמים מגיל 10.
בכל מקרה, תמיד אנחנו מסיימים בחוץ.
באותה המסיבה, הייתה נפילה לא קטנה גם לסטיבי.
הוא גילה שחברה שלו, יצאה עם אחד מהאנשים במסיבה, זה בלבל אותו
לגמרי והשאיר אותו המום.
כולם היו עצבניים, אי אפשר לדבר עם אף אחד.
מי צריך למלא דלק? אני.
טוב. משימה נוראית נפלה עליי. יצאתי 'מפורק' לגמרי מהמכונית.
בעודי הולך לשלם על הדלק, צועק אליי איזה בחור דרומי, שיכור,
לא מפותח, מהמכונית שלו:

"יא היפי-הומו, תראה איך אתה לבוש, תחזור למסיבות המתרוממים
שלך"

אישה אחת ישבה לידו, ניסתה להרגיע אותו.
נכנסתי לתחנת הדלק.

"ב15- דולר משאבה 5"

שילמתי.
נכנסתי לשירותים.
בחנתי את עצמי בקפידה במראה.
ניסיתי לקבל בהגיון את מה שהבחור אמר, ניסיתי להבין למה הוא
התכוון.
מה ככה מתלבשים מתרוממים?
עכשיו דברים מתחילים להתבהר.
עכשיו אני מבין את הקריצה של ההוא, ואת הצביטה של ההוא, והחיוך
של זה שנתתי לו למ

ו-ג

X לו בתוך הפה.
והכל בגלל שהיה לי משעמם.
מתרומם הוא קרא לי?
בן זונה.
אני אראה לו מה זה לקרוא לי מתרומם.
חזרתי לאותו המקום, הבחור עדיין היה שם. איפושהוא קיוויתי שהוא
כבר הסתלק, אחרי כל המכות האלה רציתי רק שלווה, אך גאוותי לא
נתנה לי מנוחה.
הסתכלתי פעם אחרונה במראה שבכניסה לתחנה, אולי הוא צודק? אולי
באמת אני לבוש כמו... לא...
אולי...
אולי הוא אמר לי שאני מדמם, ושאני אלך לעצור את הדימומים? לאא
לא הגיוני.
אני אלך לבדוק את העניין בשנית, כי אחרת, לא ארדם הלילה.
ניגשתי אל הבחור בשנית.
התכופפתי כדי לראות אותו טוב יותר.

"מה אמרת לי מקודם?"

פניתי אליו ברצינות מושלמת.

אך הפרצוף שלו התחיל להתעוות בצורה כל כך מצחיקה, שלא יכולתי
להפסיק להתפוצץ מצחוק.
אני חייב להפסיק עם טפטופי ההזיות האלה.
מסתבר שהמראה המסומם הפתטי שלי, לא הפחיד את הבן אדם.

"קראתי לך, מתרומם-הומו-אוכל בתחת- שהולך למסיבות מתרוממים".

איך תמיד למני יש כל כך הרבה כוח ואומץ, במצבים כאלה.
התחלתי לדמיין איך אני שולף אותו דרך החלון, ו 'קורע' לו את
הצורה.
לצערי, התמונה נשארה בראש שלי.
איך מני עושה את זה?
מני הסביר לי, שהוא מדמיין שהוא 'מפוצץ' מישהו, הוא נכנס להזיה
כל כך חזק שאי אפשר לעצור אותו.
אבל התמונה האמיתית, הייתה, ילד רזה, מסטול, שעומד ובוהה בגבר
חסון שרירי מחוספס, עם מליון קעקועים וצלקות.
איך הזיות מתחלפות.
הייתי כל כך גדול, ופתאום התחלתי לדמיין, איך הוא שואב אותי
לתוך המכונית, והוא מפוצץ אותי, או שהוא פשוט יצא החוצה ויפוצץ
אותי.

"יש לך איזה בעיה עם מה שאמרתי, קוקסי?"

פנה בכעס, בפרצוף מאיים.
אני רק הלכתי וקטנתי.

"לא, אין לי שום בעיה".

עזבתי מושפל ביותר את המכונית, התחשק לי לקבור את עצמי.
חזרתי אל החברה.
התיישבתי ליד מני, התחלתי לספר לו אודות מה שקרה.
מני חשב לרגע.
שתקתי. לא רציתי להפריע לו בתהליך החשיבה.
פתאום, הוא הניף את ידו במהירות והעיף לי סטירה, שהאדימה את כל
הפרצוף שלי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?"

צעק בכעס.
מה הבן אדם הזה רוצה ממני? למה הוא לא מפסיק להציק לי? איזה
יציאות מעצבנות יש לו לפעמים?
לא מספיק שהושפלתי שם, עכשיו אני גם מושפל בפני החברים שלי.

"אה?"

הוא ממשיך לשאול.

"למה לדעתך אנחנו כאן? למה לא קראת לנו?"

הבן אדם ממש קרצייה.
למה סיפרתי לו? איזה בן אדם חסר טאקט אני.

"כן, אבל חשבתי שאתם גמורים אחרי מה שקרה... אתם יודעים כל
המכות וה..."

ניסיתי לצאת מהעניין באלגנטיות, ממש עצבנתי אותו.

"כולם החוצה, עכשיו".

המפקד אמר החוצה, אז החוצה.
בכאלה רגעים לא מתווכחים עם מני.
מני הולך בצעדי זעם לכיוון המכונית של השיכור. הוא במרכז,
כשאני וסטיב משני צדדיו.
הרגשתי את האנרגיה המטורפת שזורמת לפני המכות, הרגשתי את
הכוחניות של שלושתנו, הרגשתי את מה שהולך לקרות.
מני ניגש אל אותו שיכור:

"שלום אדוני. שלחתי את חבר שלי לשלם על הדלק, והוא חזר נבוך
מאוד ופגוע. הוא סיפר לי כמה דברים לא יפים שאמרת לו".

האיש מתפוצץ מצחוק. אוי ואבוי, הבן אדם לא מכיר את מני, אני
כבר הצטלבתי בשביל הבן אדם.
ומה שעוד יותר גרוע בשבילו, זה שהוא ענה:

"כן, למה הוא החברה שלך?"

זהו, הוא לחץ על כפתור ההפעלה של מני.
הרגשתי איך תחנת הדלק עומדת להתפוצץ, כי מני רתח, כל העצבים של
הלילה, הטריפ הרע, הכל עלה לו למוח.
מני שחרר עליו צרור אגרופים, שלא אפשר לו אפילו להגיב.
האישה שיושבת לצדו צועקת:

"תעזבו אותו, הוא שיכור...בלה בלה בלה.."

מי בכלל מקשיב לה?
היא לא מבינה שהולכים לפוצץ את חבר שלה.
מני פתח את דלת המכונית וגלגל אותו החוצה.
מני וסטיב התחילו לבעוט בו נמרצות, הכו אותו במטר של אגרופים
ומשליכים את הפרצוף שלו על המשאבות בעוצמה אדירה.
אחר כך סטיב החזיק את האיש.
מני הוציא את המשאבה, מתוך תא הדלק של האיש, הדלק זרם.
הוא הכניס את המשאבה לתוך פיו של האיש.
הוא הזרים דלק ולא אפשר לאיש לפתוח את פיו, לבסוף האיש בלע
כמות של דלק, הוא השתעל ונחנק.
מני מילא אותו בדלק.

"מני, אולי די? זה לא מספיק?"

התחלתי לפחד, זה היה נראה כאילו לא יהיה סוף למכות האלה. פחדתי
שהם יהרגו אותו.

"די? די?"

מני רתח עוד יותר.
איך תמיד ידעתי לעצבן אותו.

"זה בשבילך, יא חתיכת מתרומם מסריח, אולי תפסיק להיות כזה
הומו, אתה לא זוכר איך הוא קרא לך, אתה נותן שיקראו לך ככה?
יאללה תתחיל להרביץ"

הבן אדם פשוט מטורף.

"אבל כבר הרגתם את הבן אדם"

אני ממש מנסה להתחמק.
למה סיפרתי להם על כך.

"אנחנו הרגנו את הבן אדם? האא? אני אראה לך מה זה להרוג את הבן
אדם"

עכשיו הגעתי לרמה מאוד גבוהה של פחד.
מה הוא הולך לעשות.
הוא גורר את הבן אדם אל השיחים..
הוא הולך לעשות מה שנראה לי?
מני הדליק גפרור והבעיר את האיש. האיש צרח בחוסר אונים אך לא
היה לו את הכוח והיכולת הפיזית להתמודד עם האש, הוא בסוף
התמוטט.
ריח של שרוף התחיל לעלות באוויר.
חברה שלו התמוטטה אחרי שורה ארוכה של צרחות וזעקות.
התחלנו לשמוע סירנות, כנראה שבעל התחנה קרא לשוטרים.
נכנסנו במהירות אל המכונית.
מני נבהל מאוד, כי הוא כבר מבוקש על רצח, וזה בטח לא פעם
ראשונה שהוא הורג מישהו.
אנחנו נבהלנו אפילו יותר ממנו, ומעולם לא היינו מעורבים ברצח.
סטיב נהג במהירות מטורפת.
בנוסף ללחץ הטבעי, מני הלחיץ אותו עוד יותר.

"מה? זה כל המהירות? תלחץ חזק יותר על הגז".

אני לא אוהב ריגושים כאלה.
אבל אני יודע שמני אוהב את זה, במהלך המרדף הוא התפוצץ מצחוק.
מה כל כך מצחיק? אני לא מבין אותו.
סוף כל סוף הצלחנו להתחמק.
מני אומר בגאווה לסטיב:

"כל הכבוד סטיב. אתה לא מאכזב אותי אף פעם. אתה יודע שאתה מספר
אחד שלי".

אוי, כמה מרגש.
הרגשתי איך האגו של סטיב, יוצא מהראש שלו דרך הסאן-רוף ונתלה
על העננים המשוטטים בשמיים.
איזה אנשים אבודים, ואני נגרר אחריהם כל הזמן.
אולי, אני אבוד.
את מי אנחנו פוגשים ברמזור? אנשים מהמסיבה שהלכנו אתם מכות.
מתי הלילה המטורף הזה ייגמר? אני מתחיל לסבול.
רציתי להראות לשני החברים המטורפים שלי, ממה אני עשוי.
פתחתי את החלון. ולפני שהאיש הספיק להגיד מילה, הלבשתי לו
מוחטה עסיסית ישר על הפרצוף.
התפרצתי בצחוק.

"תאכל את זה יא אפס"

איזה גבר אני? אה?
הם ניסו לרדוף אחרינו, אבל יש לנו את סטיב שהוא נהג מרוצים
ותיק, הם נעלמו באופק.
איזה לילה.


אהבה

העיר שבה גדלתי והעברתי את מרבית חיי, זוהי עיר נמל.
אני גרתי בשכונת הדייגים.
אבא שלי היה דייג, לפני שטבע למוות.
רצות השמועות שהוא נרצח על ידי כנופיית דייגים, משום שהוא פלש
לטריטוריה שלהם.
הם הרשו לו לדוג רק טונה, אבל הוא התחיל גם לדוג מוש.
אז הם הטביעו אותו למוות.
אימא שלי אהבה לבשל דגים. היא אהבה גם לרחוץ בים.
בעצם כל המשפחה שלי, אוהבת את הים.  
רק אני נשארתי נאמן לים.
אני היחידי ממשפחתי שנשאר לגור בשכונת הדייגים.
אני היחידי מהמשפחה שלי שנשאר בחיים.
אני לא חושב שאני אוכל לחיות במקום מרוחק מהים.
כשאני לחוץ ומוטרד, אני מתיישב מול הים.
בהתחלה הוא לוקח ממני את המחשבות הרעות, פשוט שואב אותן ממני.
אחר כך, הוא לוקח ממני את המחשבות הטובות.
אז אני יושב אל מול הים, מרוקן לגמרי מכל מחשבה.
רגע של התרוקנות זו, נמשך בדיוק שנייה, וזאת מכיוון, שתמיד
עוברת איזו 'כוסית' מחוטבת, שמקפיצה את הישבן שלה ישר לתוך שדה
הראייה שלי.
בעודי מהלך על הטיילת, מעשן את הג'וינט שלי, אני שומע קריאה
צלולה וסקסית מהצד:

"הי, מה איתנו? לא כדאי שתעשן את כל הג'וינט הזה לבד, אתה עוד
עלול להיות מסטול. אתה לא מעדיף לחלוק אותו עם שתי ילדות
בודדות?"

שתי ילדות בודדות או אולי שתי ילדות שאוהבות לשחק? שאלתי את
עצמי ותהיתי.
שתי ילדות?
אחת מהן מושכת, רגליים ארוכות ויפות, ישבן שמבקש רק...
והשנייה?
אני מקווה שיש אלוהים, רק בשבילה, שאולי יום אחד, הוא יחוס
עליה ועלינו, וייקח אותה מכאן.
בכל מקרה, השנייה הייתה מכוערת, שמנה, מעוררת חלחלה.
אנחנו יושבים ומפטפטים, לא שיש לי הרבה מה לומר.
היום הטיילת עסוקה.
מאות אנשים שיכורים, מסטולים, קלילי - לב וראש, מטיילים להם על
אותו משטח עץ.
אנחנו חושבים. מה לעשות?
הסתבר לבסוף ששתי הנערות הן בנות דודות, והן גרות בבית הסבתא,
לזמן קצר.
פתאום, אנחנו מוצאים את עצמנו בבית הסבתא.
הסבתא מתחילה לחקור אותי, ראיון אישי, מילאה אותי בשאלות רבות
שלחלקן לא היה לי תשובות, אך זה לא כל כך שינה לה.
לבסוף החלטנו להתפנות.
השמנמנה כבר נעלמה.
בין נשים יש הבנה ברורה לחלוטין. זה היה ברור מה היא רוצה, מה
הולך לקרות, והיא ידעה בדיוק איך לגרום לבת הדודה שלה להעלם.
אני עוזר לה לפנות את השולחן.
אנחנו במטבח. אני מתקרב אליה, מאחוריה. מתקרב קרוב לאזנה, נושף
אויר חם בצווארה.
אחר כך יצאנו למרפסת.
איזה מקום שקט ומשעמם, מעולם לא הייתי כאן.
זו מעין שכונת זקנים, בתים פרטיים עם מרפסות, דשא, ובריכת
שחייה שכונתית.
אנחנו יושבים במרפסת, צמודים.
התחלתי לדבר אתה קצת, אולי להכיר אותה טוב יותר.
הרי, אני לא 'הולך' עם כל בחורה. אם אין לה שכל בציצים, אני לא
אגע בה.
הסתבר שלא מעניין את הבחורה הזאת דיבורים, היא רותחת, מוטרפת.
יכולתי להרגיש את דמה רותח.
התחלנו להתחרמן, חיפשנו מקום טוב יותר לעבור אליו.
בעודי מחורמן עד הגג, התחלתי לחשוב, איך מסתם סיבוב התמסטלות
על הטיילת, הגעתי למצב כזה נחמד.
והגעתי למסקנה אחת והיא:
(קול תופים הולך ומתגבר, יוצר מתח לקראת התשובה)

להתחיל לעשות יותר סיבובים על הטיילת.

אנחנו מגיעים לבריכה השכונתית.
שם, היא מתנפלת עליי, מפשיטה אותי במעין אלימות ודחפים
אימפולסיביים חסרי מעצורים.
היא ממש רעבה.
אתם מכירים את המתקן הזה בלונה פארקים? את זה שאתה עולה על
שור, ואתה רוכב עליו עד שהוא נופל?
כך היא רכבה עליי.
רק שהיא הייתה מפסיקה רק אחרי שהיה נשבר לי ה...
ממש נהנתי, אך...
בעוד אני מתענג על מין פראי, אני מרגיש עקצוצים ברגליים.
לבסוף היתושים גרמו להעיף אותה באמצע זיון ממני.

"מצטער, אני פשוט לא יכול לזיין כך".

הרגשתי איך היא מחסלת אותי עוד רגע, אני כולי תקווה שהיא הולכת
להאשים את היתושים ולא אותי.
איך אפשר לזיין כשעוקצים אותך מליון יתושים. זה אשמתי שהיא
לקחה אותי לשכונת מלריה?
ביום למחרת, התעוררתי, כשרגליי נפוחות ומלאים בעקיצות.
נאלצתי לקרוא לרופא.
לאיזה רופא אני אקרא?
החלטתי לקרוא למני.
כן, מני הוא גם קצת רופא כשהוא רוצה, כשהוא ממש ממש משתדל.
הוא תופס את שתי לחייו בבהלה, ולא מפסיק לבהות ברגליים הנפוחות
שלי.

"אלוהים אדירים, הלכת מכות עם חבורה של יתושים?"

אז הוא התחיל להתפוצץ מצחוק.
הבן אדם הזה יכול להיות ממש מצחיק לפעמים.
איזה צחוקים.
מצחיק עד דמעות. כוס אימא שלו.
אולי רבע שעה הוא עומד מול הרגליים הנפוחות שלי, ומתפוצץ
מצחוק.
פתאום הוא הפסיק לצחוק.
רגע של רצינות, מצביע על רגע של חשיבה במוחו המעוות של מני.
ואז הוא הגיע למסקנה:

"חייב בית חולים".

הבן אדם הזה גאון, מה הוא מסתובב סתם ברחובות ויושב על ברזלים,
כשהוא יכול לנצל את המוח הגאוני שלו.
מני אמר בית חולים. מני המלך. הוא יודע. הוא האיש עם הבשורה.


אחרי יומיים

יומיים לאחר מכן, פגשתי אותה בשנית.
סיפרתי לה כל מה שקרה.
שהיא חשה צער וחמלה על רגליי, הייתה דממה של שתיקה, כאילו
סיפרתי לה שאבא שלי מת.
לאחר שתי דקות, היא התפרצה בצחוק היסטרי, מתגלגל ומביך.
אז היא התקרבה אלי, אחזה בי מהצוואר והתחילה לנשק אותי.
בין נשיקה לנשיקה היא פלטה:

"מה קרה? הבחור צריך פיצוי קל? יש לי מתנה בשבילך."

מתנות מאז ומתמיד היו דבר טוב.
מעניין למה היא מתכוונת.
היא גוררת אותי לחנות שבה היא בדיוק התחילה לעבוד, על הטיילת.
אנחנו נכנסים לחדר האחורי.
היא נועלת אותו.
כל הדם בגוף שלי מתרכז במקום אחד, ולא בכף היד.
החדר הזה הוא קומבינציה של: חדר, מחסן ושירותים.

"שב, הרגע".

מה להירגע? מה אני נראה לה לחוץ? למרות שבפנים הייתי לחוץ עד
מאוד.
היא פותחת את כפתורי מכנסיי.
היא חשבה שהיא תוציא את הזין שלי בכוחות עצמה מהמכנסיים, אך
הוא עוד קפץ עליה לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה.
קיבלתי את המציצה הכי טובה שקיבלתי בחיים.
זהו.
התאהבתי.
ילדה יפה ופראית שמוצצת בצורה מושלמת..
וואאהוו...
אני יודע שזה לא סיבה להתאהב במישהי, אבל מאז שנכנסתי עמוק
לתוך הסמים האלה, משהו קצת השתבש בהגיון הבריא שהיה לי (ספק אם
היה בריא מלכתחילה).
כל האינדיקציה שלי להערכת אנשים ונשים השתבש.
פתאום פלטתי:

"אני אוהב אותך"

זה היה די טיפשי, כי, היא התחילה להתפוצץ מצחוק.
נחמד מאוד שהיא מוצאת אותי טיפוס משעשע. המשכתי בקלילות
המטומטמת שלי:

"כבר יש לי תמונה של שנינו , רוכבים על סוסים בימי האביב, ואני
אפול מהסוס, כי אני סובל ממחלת נפילה (בעיקר מסוסים). את תרדי
לעזור לי. אני אגרור אותך לדשא ונעשה אהבה פראית על העשב,
ויעקצו אותך 5000 יתושים ואני אצחק בפרצופך".

אני פשוט מטומטם, איך אני חושב על כאלה דברים מפגרים לומר
לבחורה?

"נשמע רומנטי, בעיקר החלק של היתושים"

אמרה בציניות.
היא ליפפה את צווארי בזרועותיה העדינות, ונשיקה לחה וחמה, הפכה
להיות לנשיקה לוהטת ובוערת.

"מה את עושה היום בלילה?"

שאלתי בהתלהבות.

"רוצה לבוא אליי לדירה?"

המשכתי.

"דירה שלך?"

שאלה בפליאה.

"לא, הדירה של חבר, אבל אני גר אצלו הרבה פעמים, הוא כמו
משפחה".

"טוב"

ענתה עם קצת היסוס.


בדירה של מני

לקחתי את המכונית של מני לאסוף אותה.
עכשיו שאני חושב על זה מעט, והפעם זה לטובתו של מני.
בניגוד לרוב האנשים שיצא לי לפגוש, כל מה שהיה שייך למני, היה
שייך גם לחברים שלו.
הוא היה מאפשר לי להשתמש באופן חופשי בכל מה ששייך לו.
הוא היה המשפחה שלי והמקלט שלי בתקופות קשות.
ועם כל הדברים שקיבלתי ממנו, לא סבלתי את הבן זונה הזה.
אלוהים, כמה שהיא נראית לי יפה עכשיו, השיער שלה, החזה שלה,
התחת שלה, הקול שלה.
הקול שלה, נשמע מתוק כל כך, שהוא מעמיד לי את השערות באזניים.
נכנסנו אל הדירה.

"מני זוהי סנדרה, סנדרה זהו מני".

סנדרה, איזה שם מרגיז יש לה, אבל כל כך יפה.
אפשרתי להם להחליף כמה משפטים, אך היא הייתה לבושה בצורה כל כך
סקסית, שפשוט רציתי לגרור אותה לחדר השינה.
פניתי למני במבט מלווה בקריצה.

"מני! אני רוצה להראות לסנדרה את חדר השינה שלך, סיפרתי לה
רבות על אוסף הספרים שלך".

אמרתי לו בשביל שנוכל להסתלק מהסלון.

"איזה ספרים? אני אפילו לא יודע לקרוא".

בן זונה, אני לא מאמין שהוא עושה לי את זה בכוונה, אם אני
הייתי עושה את זה לו הוא היה מכה אותי קשות ממזמן. התחלתי
לכעוס.

"מני! יש לך דפי זהב בחדר, ליד הטלפון?

שאלתי, מאלתר.

"כן, בטח"

אמר מני בטון, המנסה להבין, איזו מזימה מתרקמת במוחי.

"סנדרה מותק, את חייבת לראות את המהדורה החדשה של דפי זהב, אני
אגיד לך את האמת, אני לא קראתי אבל כל החברים שלי קראו ואמרו
שזה משהו מהסרטים".

זהו סידרתי אותו.

"המהדורה הזו מלפני שבע שנים"

התקיל אותי עוד פעם.

"כן וזו המהדורה הכי טובה בעשר שנים האחרונות, את חייבת לראות"


דחפתי אותה לכיוון חדר השינה, נמהר בפרצוף זועם וסודי מאחורי
גבה לכיוונו של מני.
נעלתי מאחורינו את הדלת.
לא יכולתי לשלוט בעצמי.  התחלתי להפשיט אותה במהירות, הרגשתי
שעוד רגע אני מוריד לה את העור עם הבגדים. איזה להט, כמה
אנרגיה משתוללת ביננו.
כמו מכונה משומנת שלא יכולה להפסיק, רקדנו במשגל מטורף שלא
ניתן היה להפסיק אותו.
אחרי שעה ארוכה של משגל עצבני, נשמעות דפיקות חזקות על הדלת.
אני נבהלתי, כי ידעתי שמני מחזיק כמות עצומה של סמים בתוך
החדר.
ניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה מעט, ושאלתי בבהלה:

"מה קרה?"

ואז החוצפן הזה, שפרייר בטוח הוא לא, והוא ידע שכך סתם הוא
בטוח לא יישן בסלון אמר:

"תגיד, מה אתה חושב שרק אתה מזיין אותה הלילה?"

לא רק שהוא אמר את זה בטון דורשני, אלא אוסיף לכל הדרמטיות
הזאת טון נעלב.
אפשר לחשוב שאני מזיין את אימא שלו, שהוא ככה נעלב.
ואז עניתי לו בביטחון מוחלט:

"בטח שרק אני מזיין אותה, אנחנו מאוהבים".

"מה איכפת לי מאוהבים או לא מאוהבים, תמשיכו להיות מאוהבים אחר
כך ותן לי 'להתחרע' על הבת זונה".

הבן אדם הזה פשוט אידיוט. נמאס לי ממנו. עכשיו איך אני משנה את
דעתו?

"שש... איך אתה מדבר? היא יכולה לשמוע. אתה לא מבין שיש בנות
שמגיעות ממקומות טובים יותר, והם לא רגילות לדברים האלה שאנחנו
רגילים לעשות, לבנות בשכונה".

כמה קשה בן אדם יכול להיות?
עליתי על רעיון טוב.

"אתה יודע מה? אני מבטיח לך שמחר אני ואתה, תופסים ילדה בת שש
עשרה, ומזיינים לה את הצורה מכל הכיוונים, עכשיו תעזוב אותי
בבקשה".

זהו קניתי אותו.
אם היה משהו שהוא אוהב מאוד, זה ילדות.
אותי אישית הוא היה מגעיל בגישה שלו, אבל עם הסמים זה היה ממש
משעשע.
אני מאמין שאם לא הייתי צורך סמים, לא הייתי מסוגל להסתובב עם
הנבלה הזה.

"טוב. בסדר. מחר. תזכור!".

ממש כמו ילד קטן מרגיז.


התקופה הרגועה

נראה לי, שכבר כמה שנים אני בשל למערכת יחסים רצינית, אבל אני
סובל מהתופעה הזאת, שהוא גם החבר הכי טוב שלי, המנהיג שלי,
המורה הרוחני שלי, הרופא שלי והאיש שרואה הכל.
באיזושהיא נקודה אני חושב שאני קצת מגזים, נראה לי שהבן אדם
נמצא בעמדת כוח כל כך חזקה, מכיוון שהוא עוד מעט בן שלושים.
הימים התחילו להתגלגל, אני וסנדרה התחלנו להסתדר ממש טוב ביחד,
ואפילו התחלנו כבר להתרגל זה לזו.
בשביל להגיע לאיזון בחברות המשולשת שלנו, היינו צריכים לעשות
משהו, מכיוון ששני החברים הטובים שלי לא היו נרגעים ולא היו
מאפשרים לי, לנהל מערכת יחסים בשקט.
לסנדרה יש חברה מטורפת.
היא לא בדיוק חברה שלה, אבל סנדרה אימצה אותה כי היא הייתה
הכרחית.
מה זאת אומרת?
היא השידוך הבלעדי של מני, פראית ומטורפת לא פחות ממנו.
הם היו באמת זוג מופרע, ומעשיהם מעידים על כך.
היינו יושבים אתם בסלון, מדברים על ספורט ואלימות, הנושאים
האהובים על מני, ואז הוא היה מתחמם ומוציא את הזין שלו, במרכז
הסלון, אל מול העיניים הנדהמות של כולנו, ואז הוא היה קורא
לחברה המטומטמת שלו למציצה, היא היית מוצצת לו בהתעלמות מוחלטת
מהנוכחות שלנו.
לפעמים הוא היה מעמיד אותה על ארבע בסלון, הוא היה פשוט 'דופק'
אותה במשך שעה מאחורה, מקלל אותה בלי הפסקה וחובט בה בעוצמה
בישבן, וכל זה, מולנו.
לא תאמינו, אבל ערבים כאלה התחילו להיות ממוצעים בתכלית
בילויינו.
הוא סיפר לי שהיא ממש אוהבת את ההשפלות האלה, מול כולם.
מבחינתי? זהו בידור מצוין, לא צריך ללכת לקולנוע.
במשך הזמן גם סטיב 'הסתדר' על חברה, אחת כזאת מחונכת, שלעולם
לא תבגוד בו.
כן, יש כאלה.
היא מסוג הבנות האלה, הנאמנות, שגם אם היא לא 'תקבל זין' במשך
חמש שנים, היא לא תבגוד בו.
מחבורה של 'לוזרים' שלא עושים שום דבר עם עצמם, נהיינו שישיית
'לוזרים' שלא עושים כלום עם עצמם.
הזרימה ביני לבין סנדרה הייתה מעולה, התאמנו זה לזו באופן כל
כך טבעי, עד כי לפעמים לא הרגשתי בנוכחות אדם נוסף בבית, כי
היא הייתה חלק ממני.
לא מ-מני, אלא ממני, אני, אתם יודעים.
איזו תקופה יפה.
חייתי באופוריה מטורפת.
היו יכולים לנצל אותי לכל מטרה, ולא הייתי מבחין בכך. הייתי
מאוהב מכף רגלי ועד לשערות הראש.
כולי מאוהב.
זהו נגמרה התקופה הרעה.
נגמרו כל מעשי השוד הספונטניים, האלימות הלא נגמרת, צריכת
הסמים חסרת הביקורת וההבחנה, ואפילו מצאתי עבודה (שהחזקתי בה
מעמד יומיים, כי הכתי את הבוס שלי).
מרגע שהפסקתי עם האלימות והסמים, התרחקתי באופן טבעי ממני
וסטיב.
בינתיים, סנדרה ואני התחלנו לדבר על חתונה, ועל כך שאנחנו
מתאימים כל כך, ולעולם לא ניפרד.
שנינו לא יכולנו אפילו לדמיין, עולם ללא בן הזוג השני.
אין לי חיים בלעדיה.

קצת התחככנו, אני ושאר חבורת הליצנים, אך כל כך נסחפתי
והושפעתי מסנדרה, כך שלא היה איכפת לי בכלל מהחברים שלי, כל
עוד אני איתה.
הייתי מוכרח להתרחק מהחבורה הזאת, וזוהי הייתה הדרך הכי נוחה.
נסענו לטייל קצת, עצרנו באיזה מוטל דרכים רומנטי.
חיפשתי את המקום היפה ביותר לבקש את ידה.
מסביב למוטל שדות של פרחים, מכל הצבעים, והשקיעה נוחתת למתבונן
ישר לתוך הלב.
מקום כל כך רומנטי.
בטח, המון גברים ביקשו את ידן של המון נשים.
לאחר יום הגעתי למסקנה אחרת:
המון גברים ביקשו את ידן של מעט נשים.
לאחר יומיים, כל התמונה נחשפה בפני:
מדובר בסתם אנשי עסקים, שבאים עם זונות ו 'מתפרקים' עליהן.
אבל לא היה איכפת לי מהסובבים אותי באותו מלון דרכים, האווירה
הייתה רומנטית.
הכל הסתדר כל כך טוב.
בחיים שלי לא האמנתי, שאני אוכל לצאת מהחבורה המזיקה הזאת.
התחלתי לחשוב ברצינות על החיים, קיבלתי הערכה מחודשת לחיים עם
תוכניות רבות.
חשבתי אולי להתחיל ללמוד משהו, ללכת לעבוד באיזו חברה (למרות
שידעתי שיש לי קשיים בקבלת פקודות מאנשים אחרים).
אז עבודה בחברה כבר לא באה בחשבון.
כנראה שאני אצטרך לחזור לקומבינות והשודים, כי ההכנסה החודשית
גבוהה מאוד.
הרווחים גבוהים ולא משלמים מיסים.
אני כבר כמעט ולא משתמש בסמים, וזה אומר שאין לי הוצאות כספיות
מיותרות כתוצאה מחוסר עירנות ותשומת לב לחיים המציאותיים.
איזו תחושה נהדרת, אחרי שנים של סבל ודיכאון, חוסר מעש ושום
רצון מיוחד לחיות.
פתאום הנוף נראה יפה כל כך, העצים לובשים ירוק בשביל לקבל את
פניי, כאילו תפסו אותי רגע לפני שהשחלתי את הראש לתוך לולאת
חבל, והגישו לי את החיים על מגש של כסף.
אני יודע שזה לא טוב לתלות את משמעות החיים במערכת יחסים, אבל
מה אם מערכת היחסים כל כך טובה, שהיא זאת ששולטת אפילו בהגיון
הכי חזק שיכול להיות לי.
וגם אם זה לא טוב, בטוח שזה יותר טוב מלהסתובב כל היום ולחפש
'עניינים' לעשות.
עד שפגשתי את סנדרה, לא הייתה שום משמעות לחיים שלי, מה שיקרה
יקרה, לי לא היה איכפת.
כבר ערב, החלטנו ללכת לאיזו ארוחה רומנטית, במסעדה שבסוף
השדרה.
אני הולך לעשות את הצעד הגורלי עכשיו.
כן, התכוננתי רבות לרגע זה, חיכיתי, ציפיתי ופחדתי, אבל יש לי
תחושה טובה.
אנחנו במילא לא נעזוב אחד את השני, אז למה שלא נעשה את זה
רישמי?
ישובים במסעדה עמומת אורות, מחובקים, רק שולחן מפריד ביננו,
ו.. זוג נרות לוהט שכמעט שרף לסנדרה את השיער, וגם מלצר אדיש
שמחכה שנזמין משהו לאכול, כי את כוס היין הראשון סיימנו מלפני
שעה.
כל רגע יותר מושלם מהרגע הקודם לו, ואני שואל את עצמי:
עד כמה מושלם אפשר להגיע, ואילו איך דבר מושלם יכול להיות יותר
או פחות מושלם מדבר מושלם אחר?
ואז הגיע הרגע הגורלי.

"תגידי, מה התוכניות שלך לשנים הקרובות?"

שאלתי ברעד.

"להיות איתך? ומה שלך?"

ענתה לי, והמילים האלה חדרו מפיה, ונכנסו לתוך הגוף שלי.
הרגשתי איך הגוף שלי מתמלא באושר, איך כל בועת חמצן שנכנסת
לריאות שלי, מלאה באושר.
עכשיו אני בטוח, מצאתי את הסם המושלם.
מעולם לא האמנתי שאפשר כך, להתמכר לנשים.
פעם הייתי עסוק בלהתנקם בנשים.

עברנו את סצנת הטבעת.
איזה יופי, איך אני שמח.
וכל הדרך, במכונית, עברו לי תוכניות בראש.
חשבתי וחשבתי....
התחלתי לחשוב על הבית שנבנה ביחד, תהיה לנו מרפסת עם ערסלים
וכסאות נוח.
יהיו לנו שני ילדים שישחקו עם הכלב בחצר.
בעודי מפנטז, על כל מה שצפוי בעתיד, סנדרה החליטה להוריד אותי
למציאות.

"אתה רוצה להתחתן ולהקים משפחה, בלי כסף ועבודה?"

איך היא הגיע בערב המושלם הזה, לנקודה המטופשת הזאת.
כשאני שומע את המילה עבודה, אני מתחיל להזיע.
ומכאן, התחילה שרשרת של צירופי מקרים לא צפויים.
כי הזיעה של המילה עבודה (בניגוד לזיעה המתוקה של הפחד מסרוב
להצעת הנישואין), נכנסה לי לתוך העיניים, והיא כל כך מלוחה.
העיניים שלי התחילו לשרוף.
כשהעיניים שלי מתחילות לשרוף, טבעי שאני לא רואה שום דבר.
כשאני נוהג, בדרך כלל, ואני לא יכול לראות כלום, אני מפספס
סיבובים, אין מה לעשות, זה קורה.
כשאני מפספס סיבובים, אני סוטה מהמסלול, ולפעמים הכביש פשוט
ממשיך בדרך אחרת (וזה בטוח של אשמתי).
בדרך כלל, וזאת אומרת שלרוב ולא תמיד, כשאני סוטה מהמסלול, אני
חייב להיכנס באיזה עץ.
ואז אני מתעורר בבוקר ומגלה שאני בבית חולים.


בית חולים

זוהי לא הפעם הראשונה שאני מתעורר בבית חולים.
אני די אוהב את בית החולים שלנו, הוא מעין יוקרתי ומושקע,
אנחנו בעצמנו שלחנו במהלך חיינו עשרות, לחופשה קלה, עשרות
אנשים.
עם כל הכבוד והעוצמה של הכנופיה שלנו, אנחנו בילינו בעצמנו
מספר פעמים בבית החולים הזה.
התחושה היא כמו להתעורר בבית מלון, רק במקום שנערה חיננית
משרות החדרים, שמגיעה עם משקאות וכל טוב, ואם אתה מוסיף לה כמה
שטרות, היא עושה כמה דברים שההורים שלה היו ממזמן זורקים אותה
מהבית, מגיעה אחות שמנמנה שמודדת את לחץ הדם שלך.
היא תמיד מגיעה, לאסוף את ה"בשורה" לרופא.
הרופא הוא אלוהים, והאחות היא השליחה שלו.
עדיין לא פקחתי את העיניים, וכבר אני מרגיש רצועת עור מתהדקת
על היד שלי.
לרגע חלמתי על הפעם הראשונה ש"עשיתי" הרואין.
חיוך רחב התפרש על פניי, כאילו הכל חוזר אליי, ואז אני שומע את
הכל הצווחני של האחות המרגיזה הזאת, מעין קול מצמרר, שיכול
להעיר אדם השרוי תחת הרדמה בניתוח.

"מה? מה את עושה?"

שאלתי בבלבול, למרות שידעתי היטב מה היא עושה.

"מודדת לך את לחץ הדם"

אמרה באדישות סובלנית או בסובלנות אדישה, מה שבטוח זה הרגיז
אותי, למרות שידעתי שזה לטובתי, אך עדיין לא התעוררתי ואני לא
יודע מה קורה איתי.

"ועכשיו נראה כמה חום יש לך, תפתח את הפה..."

היא דוחפת את מודד החום לתוך פי.
איזו קרצייה.
יש לה הרבה חולים להספיק, והיא צריכה להגיש דו"ח עד שעה שתיים
עשרה, ובשתיים היא צריכה לקחת את הילדה מהגן, ואחר כך יש ישיבת
צוות.
אני לא אוהב בכלל את האנשים הממוסדים האלה, שנראה שאורח החיים
שלהם הוא מעין שוטטות בבתי חרושת, וכל מה שיוצא מפיהם,
ממעשיהם, מרגשותיהם, תוצר של פס יצור המוני.

"לא עכשיו, בבקשה, יש לי בחילה וכאבים, תני לי לנוח קצת"

היא לא עוזבת אותי בשקט הקרצייה הזאת.
דחפתי את המודד חום, מחוץ לפי, הזזתי בכוח את ידה.
בקושי יכולתי להרגיש מחצית מגופי, ואת החצי השני הרגשתי כאילו
הוא עומד להתפרק.
איזה כאבים.
לנוכח צעקות הכאב שלי, האחות הרגישה שהיא חייבת לי הסבר מפורט
על מצבי.

"אתה עברת תאונה קשה, אתה חייב לנוח, ואני חייבת לקחת לך חום
עכשיו".

טוב, אולי לא כל כך מפורט, אבל היא הזכירה לי מה עבר עליי.

"עוד מעט"

עניתי מסוחרר מכאב.

"זה ייקח רק שתי דקות, באמת"

ובאה לדחוף בשנית את מודד החום לפי.

"הוא אמר לא"

שמעתי קול רם ביותר, שהבהיל את אותי ואת האחות, וגרם למודד
החום לעוף לה מהיד, ליפול על הרצפה ולהישבר.
הקול הרועם הזה היה מוכר מאוד, כן, זה היה חברי משכבר הימים,
מני.
חבר כל כך טוב, ממש הגיע בזמן, הוא הציל אותי מהאחות הנחושה
בדעתה, רק ששכחתי שלא יהיה מי שיציל אותי מהבן אדם המטורף הזה
- מני.
בתוך לבי ידעתי, שכבר עדיף לי למדוד חום ולהיות ילד טוב, מאשר
לראות עכשיו את מני.

"זה הוראות מהרופא"

אמרה האחות בכעס.
היא לא כל כך הבינה עם מי יש לה כאן עסק.
רופא או לא רופא, זה לא משנה למני.
היא לא כל כך מכירה אותנו, אנחנו אנשים בלי רופאים, אלוהים,
מורים, הורים, ילדים, אהבה או חברים.
יש לנו רק סמים בראש (ולי יש גם כתמים של ניקוטין בין האצבעות
של הידיים).

"אז מה? לא שמעת על ההוראות החדשות מהרופא החדש? אני הרופא
החדש"

ענה לה בזלזול.
היא לא כל כך מבינה שלא ממש איכפת לנו מהחיים שלנו.
שאנחנו חיים בחוסר תוכן לחיים.
אנחנו לא חושבים על מצבנו הבריאותי.
הפעמים היחידות שאנחנו חושבים קצת על המצב הבריאותי, זה רק
לאחר אשפוז בבית החולים.

"אני אדווח על זה"

אמרה בכעס בקולה המעורר צמרמורות לכל החולים, השוכבים במיטות.
כל החולים היו משועשעים עד מאוד, לפחות מני גרם לכמה חולים
לצחוק.
זה אולי הדבר החיובי ביותר שניתן לומר עליו.
הוא מסוגל להגיע ללוויה ולגרום לכולם לצחוק ולשכוח מהנפטר.

"אני אדווח על זה עכשיו, אתה לא תורשה להיכנס לבית החולים הזה,
אני אדווח עליך".

אוסיפה, נמהרת לעזוב את החדר, והיא לא הראשונה שסירבה להתעסק
עם טיפוס כמו מני.
היחידים שלא פחדו להתעסק עם מני, הם כנופיות ומשטרה.
מני כבר 'אכל חרא' משניהם, גם מהמשטרה וגם מהכנופיות, ואת כל
התסכול שלו הוא מוציא על האדם הקטן שבסך הכל רוצה לחיות חיים
שלווים.

"יש לך אולי איזו זריקה נגד פחד?"

ענה לה בציניות והמשיך:

"את גורמת לי לפחד נורא, אני מפחד שאני אכנס לתסביכים מהאיומים
שלך".

היא לא נשארה חייבת.

"אתה מפלצת, אתה פרא אדם".

מני חייך.
המילים האלו רק הלהיטו אותו, וגרמו לו לקבל אותם רק כמחמאה.
הוא רק חיכה שהיא תגיב.

"תגידי מותק, מתי הפעם האחרונה שקיבלת זין? את נראית לי לחוצה
מאוד. אני יכול להיכנס איתך לשירותים ולהרגיע אותך".

זה כבר היה יותר מדי בשבילה, היא פשוט התחילה לרוץ בבהלה מחוץ
לחדר.

"מה אתה עושה מני?"

שאלתי מיואש.
עכשיו הסיכוי שאני אזכה לטיפול כיאות ירד לתחתית.
הוא תמיד אהב להרוס לי.
אני שונא אותו.
כל פעם שניסיתי לעשות משהו בחיי, הוא תמיד היה מגיע והורס, כל
כך אופייני לו, ונראה לי לפעמים שזהו תפקידי במערכת היחסים
שלנו, לבנות ארמונות מחול כדי שהוא יוכל לקפוץ עליהם בעוצמה
ולהרוס אותם.
בן זונה.

"מה אתה עושה?"

חזרתי על השאלה.

"מנהל שיחה תרבותית עם האחות, לגבי מצבך הרפואי"

רק צרות הוא יודע לעשות, הוא חושב שהחיים האלה הם מעין
לונה-פארק או קרקס.
הו, רק דיברנו על הקרקס, והנה הליצן הגיע.
סטיב עומד בפתח הדלת, מתפוצץ מצחוק.
אני כבר לא זוכר, מתי הפעם האחרונה, שראיתי את שני הליצנים
האלה שפויים.
(לא שאני מצאתי הרבה רגעי שפיות בשנים האחרונות)

"תגיד, אתה הבהלת את האחות הזאת, שרצה בבהלה בכל רחבי בית
החולים?"

סטיב שאל בלווי צחוק מתגלגל את מני.
שניהם התפוצצו מצחוק.

"תגידו, יש לכם מושג מה קרה? איך אני כאן? איפה סנדרה?".

מני החליט לענות לי.

"איזה עץ אחד קפץ לך לכביש באמצע הלילה"

ענה מני והתפוצץ מצחוק.
בהתחנפות מטומטמת סטיב מלווה אותו בצחוק.
ממש שנאתי את שניהם.
אי אפשר לברוח מהם.
אני כבר לא יודע אם הם באו לבדוק מה שלומי, או אולי הגיעו
בשביל לצחוק עליי.
פתאום נזכרתי.
כן, עכשיו אני זוכר.
אבל לא היה לי איכפת, ולו אפילו לרגע מהתאונה הזאת.
נזכרתי בהצעת הנישואין, ושוב עלה לי חיוך על הפנים, לא היה
איכפת לי לרגע מהתאונה, ובטח שלא היה לי איכפת מהחברים
המטומטמים שלי.

"תצחקו, אבל החבר שלכם מתחתן".

הם התפוצצו מצחוק.

"מתחתן עם מי? או יותר נכון עם מה?"

הם המשיכו להתפוצץ מצחוק.
בדרך כלל הם לא היו מבלבלים אותי, אבל אני חייב לציין שבגלל
שאני לא יודע איפה סנדרה התחלתי קצת להתבלבל.
למה הם אף פעם לא יכולים להיות רציניים?

"איפה סנדרה?"

שאלתי, מבוהל עד מוות.

"היא הצטרפה לעץ"

סטיב ענה ברצינות מגוחכת.

"מה? למה הכוונה?"

יש רגע של דממה באוויר. אני רואה איך מני וסטיב מתאפקים לא
להתפוצץ מצחוק.

"סנדרה צמח. אתה גמרת את הילדה, אתה יכול לשים אותה באיזה עציץ
ולמכור אותה".

אני בהלם טוטאלי.
אני פשוט לא מאמין.

"במילא היא הייתה לא משהו, אנחנו נמצא לך חתיכה חדשה"

אני קופץ מחוץ למיטה ודוחף את שניהם.
אני רץ לכיוון הקבלה, נורא רציתי לברר מה קורה כאן.
אולי הם סתם צוחקים עליי, יש להם חוש הומור נוראי לפעמים.
יותר נכון קיוויתי שזו אחת מהבדיחות הגרועות שלהם.
זרקתי לאחיות בקבלה כל מיני מילים בתפזורת, בתקווה שהם יבינו:

"אתמול...תאונה...סנדרה... איפה?"

"סנדרה זוהי הנערה שהייתה אתך?"

שאלה האחות ברוגע.

"כן כן, איפה היא? מה קורה אתה? הכל בסדר?"

אך במקום להרגיע אותי, זה רק הכניס בי יותר חרדה שגרמה לכל
הגוף שלי לרעוד.
הבנתי לפי כל הבעות הפנים של האחות, שמשהו לא בסדר.
היא שידרה לי מעין מבט שהיא יודעת מה בדיוק קרה לסנדרה, אבל
היא מעדיפה לא להגיד לי.

"הו הנה הרופא"

אמרה לפתע, כאילו הראתה לעכבר במבוך את פתח היציאה.
אני ניגש במהירות לרופא, והוא לוקח אותי בשקט למסדרון.

"תשמע. סנדרה נפגעה קשה בראשה. היא נכנסה לתרדמת עמוקה ואנחנו
לא יודעים ממש איך לאמוד את מצבה כרגע".

זה מה שיש לו להגיד? לא הצלחתי להבין מזה הרבה.

"אבל היא בחיים?"

שאלתי בקוצר רוח.

"כן, היא בחיים, אך כרגע היא לא בהכרה, וקשה לנו לדעת מתי היא
תתעורר"

זה לא ממש הרגיע אותי, אבל לפחות יש לי את התשובה האמיתית.

"אבל היא תתאושש מזה, נכון?"

שאלתי, במעין ניסיון למצוא איזה פתח לתקווה.
קשה לי לנשום מרוב פחד והתרגשות, בחיים לא האמנתי שאחשוש
לגורלו של אדם, ואפילו לא היה לי איכפת מגורלי זה שנים.

"כמו שאמרתי, כרגע אנחנו מתקשים להעריך את מצבה, היא צריכה
לעבור עוד סדרה של בדיקות.
מה שיש לי להציע לך, זה לחזור למיטה, ואנחנו כבר נעדכן אותך".

אמר ברוגע ובמקצועיות.
חזרתי המום לחדר, נכנסתי לשירותים והקאתי את נשמתי.
התבוננתי במראה.
כל הפנים שלי היו מצולקות מזכוכיות המכונית, אבל לא היה איכפת
לי אפילו לרגע.
לא ידעתי איך לעכל את הבשורה הזאת, איך מעכלים כזה דבר?
אני בטוח שהיא תתעורר. בטח שהיא תתעורר.
היא בכלל לא אוהבת לישון.
כל בוקר, היא מתעוררת לפני וצוחקת על זה שאני מבזבז את חיי על
שינה.
יצאתי מהשירותים, ושני הליצנים עומדים כך לפני, צוחקים למוות.

"אל תדאג, היא לא הראשונה שהפכה להיות צמח, היו עוד הרבה כמוה,
היא תתרגל, אני אומר לך, הבנתי שזה יותר טוב מהרואין, חברים
שלי, שפעם היו צמחים סיפרו לי את זה".

לא היה לי כבר כוח לשטויות של שני הליצנים האלה, הם אפילו לא
מנסים או רוצים להבין את מצבי.
ביקשתי מהם ללכת, יותר נכון לראשונה עמדתי על כך שילכו וסילקתי
אותם.
אמרתי להם בצורה נחרצת, שאין לי שום רצון לראות את הפרצוף
המחייך המרגיז שלהם בזמן הקרוב.
נמאס לי.
נראה לי, שלראשונה אני עומד על שלי.
אבל זה לא היה מתוך שום גאווה, אלא מתוך סבל וצער, הייתי חייב
להיות לבד.
כל הלילה התהפכתי מצד לצד, חשבתי, ניסיתי לעכל, הכרחתי את עצמי
לחשוב רק בצורה חיובית.
ממש יצאתי במסעות שכנוע עצמי מטורפים, שלא כך הדבר, שאני חי
בסתם הזיה מטורפת ואין זו המציאות.
ואפילו, כשכבר חשבתי, שהיא הולכת להיות צמח נצחי, ניסיתי לראות
את הצד החיובי בכך.
מה חיובי בלהיות צמח?
חשבתי על כך הרבה בלילה....
היא לא תצטרך לשמוע מוסיקת קנטרי במכונית, במקומות כפריים, שלא
קולטים תחנות אחרות.
כן, זה באמת משהו חיובי.
אני רוצה למות.
לא.
אני לא רוצה למות.
התחרטתי.
מי יחזיק לה את היד וישב לידה כל היום אם אני אמות?
מישהו צריך להשגיח על הילדה, שלא תעשה שטויות.
בעצם, היא תתעורר מחר בבוקר, למה אני חושב את כל המחשבות
האלה?
אני חייב ללכת לישון.
אני לא יכול להמשיך עם כל המחשבות האלה.
ביקשתי מהאחות זריקת הרדמה.
היא לא כל כך פעלה, אז ביקשתי עוד אחת, וגם היא לא ממש השפיעה
עליי.
פשוט שאלתי את האחות התורנית, אם יש לה אולי קצת מריחואנה לתת
לי, ולבסוף שנינו 'העברנו' ג'וינט, על גג בית החולים.
ישנתי מצוין.
התעוררתי בבוקר, בן אדם חדש.
עדיין יש קצת כאבים, אבל פחות.
אני מתכונן לפגוש את אהובתי, משהו בי שכנע אותי לא להאמין שהיא
נמצאת בתרדמת, אולי פשוט חשבתי שאם אני לא אאמין, אז המציאות
תראה אחרת, אולי פשוט לקחתי יותר מדי סמים בחיים שלי.
הלכתי להתרחץ, עברתי בבית.
לבשתי לבוש הולם.
אמרתי לעצמי שאני חייב להראות במיטבי, כשאפגוש אותה.
קניתי לה זר פרחים.
הרגשתי שאני חייב להרשים אותה.
רציתי שהיא תראה דברים יפים וצבעוניים שהיא מתעוררת.
אולי היא כבר ערה?
עברו כבר יומיים, היא בטח כבר התעוררה.
ואם לא?
איך אני אעיר אותה? באיזו צורה?
אני אעיר אותה בעדינות, בנשיקה חמימה.
פתאום אגדת היפיפייה הנרדמת כל כך דיברה אליי, ממש התחלתי
להאמין באגדות.
אקח אותה לטייל, נראה קצת עולם.
אני אתן לה לנהוג.
היא סיפרה לי שאחד החלומות שלה זה להגיע לאיטליה.
ניסע לאיטליה, נהיה בפירנצה, וונציה, רומא, מילנו.
נשכיר לנו בית-קיץ בסיציליה.
נצרוב רגעים מתוקים בזיכרון שלנו, ונשכח רגעים אפלים אלו.
אני הולך ומתקרב לאגף שלה.  
אני רודף במעין הליכה מהירה, אחר קצב פעימות לבי הרועש.
הגעתי אל החדר.
היא עדיין ישנה, כזאת מלאכית, כל כך יפה.
אני כל כך מתגעגע אליה, אני חייב להעיר אותה עכשיו.
אני קרב אל שפתיה, אני מנשק אותה.

"מתוקונת שלי...תתעוררי"

לחשתי לה, כי אני לא רוצה להבהיל אותה.

"נסיכת היופי הבלעדית שלי...תתעוררי..."

המשכתי ללחוש.
התחלתי קצת לנער אותה, והיא עדיין לא התעוררה.
ואז הכתה בי בעוצמה, השיחה שנוהלה עם הרופא, התחלתי לצעוק,
להתפרע.
כל המחשבות בלילה, הצליחו לגרום לי להכחיש את המצב.
התחלתי להכות אותה בעוצמה, זרקתי עליה את האגרטל שהיה מונח על
השולחן, בעטתי בה, הכתי אותה בשורה של אגרופים, ולפתע, אמה
נכנסה.
אימא שלה מעולם לא אהבה אותי, ולנוכח המצב, ודאי שלא.
אחריה נכנסה כל המשפחה שלה.
הם כולם ראו אותי מכה אותה.
היא ניגשה אליי במהירות, מלאת דמעות.
היא סטרה לי בעוצמה, וירקה ישר בפניי.

"אתה רוצה להרוג את מה שנשאר ממנה? הכל בגללך זבל מסריח".

לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי לראות איך שאר המשפחה מגיבה, אך קשה
היה לי לפקוח את עיני, בשל הליחה הדביקה במיוחד של האימא
המטורפת הזאת.
אז התחלתי לבכות בעוצמה.
כנראה שבכי היה נראה לי הפתרון הכי טוב, כך יכולתי לשבור את
המחיצה שהייתה בינינו, כך הדמעות התפרצו לכל הכיוונים, והם גם
שחררו את העיניים הדבוקות שלי.
לא יכולתי לנשום.
התחלתי להיכנס לאטרף.
שברתי כל מיני דברים בחדר, צרחתי, בכיתי, אכלתי את הפרחים,
ניגבתי את האף בשמלה של האמא, התחלתי לקפוץ ראש ישר לרצפה,
ניסיתי לפגוע בעצמי.
מגיע לי.
אני טינופת מהלכת על ארבע.
ואז נכנסו עובדים מבית החולים לחולי נפש.
ניסיתי להתנגד, אבל הם הבטיחו לי שהיא תתעורר אם אני אבוא
איתם, אז הלכתי איתם.
שלא תבינו לא נכון, אני לא כזה אדם תמים, אך מצבי היה כל כך
קשה ורגיש, שפשוט הלכתי איתם.
הם אמרו לי שזה לכמה דקות, אז הלכתי.


בית חולים לחולי נפש

כמה דקות?
העברתי שם כמעט שנה תמימה.
את האמת?
ממש היה לי כיף שם.
קודם כל, אני הייתי השליט שם.
כל יום, בזמן לקיחת התרופות, הייתי לוקח מכל מיני חולים את
התרופות שלהם.
ממש אהבתי את הסמים האלה.
רובם היו סמי הרגעה, שמעט מטשטשים אותך, אך לנוכח העבר העשיר
שלי, זה היה משחק ילדים.
פעם ראשונה בחיי שהפכתי לטיפוס מאוד אלים, הרגשתי כל כך מתוסכל
ומלא בשנאה עצמית, ששנאתי את כל החולים מסביבי.
הייתי מכה אותם.
אם הייתי קם יום אחד במצב רוח רע, הייתי תופס מישהו שמעצבן
אותי, ופשוט 'קורע' אותו.
בדרך כלל הייתי משתמש בכל מיני שיטות, שאבי לימד אותי על בשרי,
על מכות ללא סימנים.
לפעמים, בימים שלא קיבלתי מספיק כדורי הרגעה, הייתי פשוט תופס
קורבן.
מה זאת אומרת תופס קורבן?
הייתי מדמיין, שאותו אדם צחק עליי או עשה לי משהו.
הייתי מפיל את כל התסבוכים של אותו היום עליו.
הייתי אלים ורע.
חלק מהזמן ביליתי במחלקה סגורה, לא האמנתי שישחררו אותי לאחר
שנה.
את האמת?

ברחתי.
עד היום הם מחפשים אותי, המטומטמים האלה.
איך הם גרמו לי לברוח?
זה היה בוקר של ריפוי בעיסוק.
כמו שאמרתי, זוהי לא הפעם הראשונה שהם מוציאים אותי החוצה,
ובדרך כלל ריפוי ועיסוק מבחינתי, זה יותר להביא מכות לאיזה
חולה מעצבן שעולה לי על העצבים.
הבוקר הזה, היה מזעזע.
הם הושיבו אותי על אותם כיסאות פלסטיק קטנים, שצמודים לשולחנות
ירקרקים, ממש כמו בכיתה א' (כי אין לי שמץ של מושג איך נראית
כיתה ב', נשרתי עוד בכיתה א').
הם הגישו לכולם מספריים וטושים, והכריחו אותנו לעסוק באוריגמי,
במשך ארבע שעות.
מבחינתי הם עברו את הגבול.
לא איכפת לי ללכת לשחק כדורגל או כדורסל, וגם לא היה איכפת לי
להקשיב למוסיקה או לראות איזה סרט, אבל אוריגמי?
החלטתי לברוח, והבריחה הייתה קלה ביותר.
פשוט יצאתי דרך השער.

איך עשיתי זאת?
לפני חצי שנה, מני וסטיב ביקרו אותי, סתם התחשק להם לצחוק עליי
אז הם 'קפצו' לבקר.
הם השאירו אצלי בקבוקון שלם של טיפות ל.ס.ד., הם דאגו לי, שלא
יהיה לי משעמם, ואכן זה באמת עזר לי להעביר את הזמן בצורה הרבה
יותר מעניינת.
אז ניגשתי לשומר בשער.
החלטתי לשים לו מספר טיפות בתה, וטיפה בודדת על היד, וכי אם
הוא מעולם לא השתמש, הוא עוד עלול להשתגע.
ידעתי שיהיה קל.
רק בשביל השעשוע טפטפתי שתי טיפות לעיניי וחיכיתי.
המשחק התחיל.
כבר שנים שאני צורך את הסם המטורף הזה, אני יודע איך לשלוט
כמעט בכל אדם שצורך את זה מדי פעם ולא בצורה אינטנסיבית.
בשלב מסוים, לאחר צריכת יתר, נתקעים לך כל מיני הבעות פנים
שמתאימות להזיות ולא למציאות.
בכל מקרה, קלטתי שהוא כבר למעלה, ולפני שהוא יתחיל להשתגע כך
סתם, הלכתי בעצמי לשגע אותו קצת.
אמרתי לו, שאני הולך לבקר חולה שם בעולם המשוגעים.
כן, הצלחתי ממש בקלות לשכנע אותו, שהעולם בחוץ הוא עולם של
משוגעים, ואילו העולם בפנים הוא עולם של אנשים שפויים, שהחליטו
להירגע במעין בית נופש עטוף בגדר מחשש לחיות הרעות שנמצאות
בחוץ.
כן. בזמן שאנשים שוכבים בשמש ב-'בית המטורפים' הזה, אנשים
אוכלים אחד את השני בעולם החופשי.
נתתי לו הרגשה שהרבה יותר בטוח בפנים.
החתמתי אותו על טפסי הרשמה, זה היה כל כך מצחיק.
הכרחתי אותו לשלם לי מקדמה של כמה מאות דולרים במזומן, כי אני
לא מקבל אשראי.
הוא הודה לי.
הוכחתי לו, שלהיות משוגע, זה להיות חופשי.
מה זאת אומרת?
כאן, אתה יכול להתנהג איך שאתה רוצה ואף אחד לא יגרש אותך, אתה
לא צריך להלחם על אוכל או על עבודה שאתה משתעבד אליה לאט לאט,
יש לך כל כך הרבה פראיירים, שמאכילים אותך כל היום במזון
וסמים, בקיצור, החיים הטובים.

שוב פעם בחוץ, בעולם האקשיין.
כשהייתי מאושפז חשבתי הרבה, היו לי כל מיני תוכניות רציניות
לכבוש את העולם, הרגשתי שאני יודע את הדרך להתעשר, אני רק צריך
להפוך איזה מישהו לרציני.
אולי אני אצליח להפוך את שני הליצנים לרציניים.
אני הולך לעשות הפתעה.


מני (או איך הזמן לא משנה דבר אצל מסוממים)

בבית החולים חשבתי המון על החיים בלי סנדרה.
לפני שהכרתי את סנדרה, לא הייתה משמעות לחיי וחייתי אי שם
באוויר, בחוסר ידיעה מוחלט של כיוון ומקום נחיתה.
אחרי שאיבדתי את סנדרה, לא הייתה משמעות לחיי ולחיי הסובבים
אותי, ובמקום לחיות באוויר, הרגשתי שאפילו האוויר נעלם ואני חי
במעין חלל מטורף וריקני.
אחרי השנה הזאת בבית החולים, התחזקתי והבנתי דברים בצורה קצת
שונה.
פתאום הביטחון העצמי שלי היה בשמיים, והפעם באמת אין לי מה
להפסיד.
חשתי את השינוי החזק, כשהלכתי ברחובות עירי, כשהים שגדלתי בו
שינה צבעו ונתן לי את התחושה שהוא, ביחד עם כל העולם הזה,
מתיישבים לי על היד.
בשביל לשלוט בכלום, כל מה שהייתי צריך זה את שני חבריי
הנאמנים, שידועים כחסידי הכלום.
אז התחלתי ללכת לכיוון ביתו של מני.
בזמן שהלכתי באותם רחובות שנהגתי לבלות את כל חיי, חשתי פתאום
רגע של נוסטלגיה שהעציב אותי.
עצבות זאת הייתה מיוחדת, זאת מכיוון שלא הרגשתי דבר כלפי אותם
זיכרונות.
נעמדתי מול חלון הראווה של מתקן הנעליים.
מאז שנולדתי, לא נראה לי שהוא שינה אפילו מיקום של נעל אחת
בחנות.
ניסיתי לראות בהשתקפותי, לאן נעלמו רגשותיי, אך לשווא.
הבטתי חזק במראה.
פניי מלאים בזקן פרוע.
בכל השנה הזאת הרגשתי, כאילו אין לי בית יותר, ואני לא שייך
לשום מקום, אולי אפילו שאין לי מקום על כדור הארץ, ואילו אני
סתם טפיל שמנסה למשוך עוד כמה רגעים בחייו, בחוסר משמעות
טוטאלית.
בכל מקרה, הגעתי לביתו של מני.

"מני! מני!!!"

צעקתי בעוצמה.

"מני!!! מני!!!!"

הוא חייב לשמוע, כבר חצי בניין שמע.
איזה מופתע הוא הולך להיות.
הוא מוציא את הראש דרך החלון. כלום לא השתנה בו, נראה בדיוק
אותו הדבר.

"תעלה, מה אתה צועק?"

צעק בחזרה.
כלום לא השתנה, הבן אדם אדיש בדיוק כמו פעם, הוא אפילו לא הראה
איזה שביב של שמחה.
מעניין.... בטח אגלה את התשובה לכך עוד מעט.
הוא ישב בסלון, צפה באיזה משחק פוטבול משעמם, מרוכז כאילו
מקריאים שם את גזר דינו לחיים או למוות.
אני מסתכל עליו, מנסה להבין, איך הוא יכול להתעלם ממני אחרי
חצי שנה שהוא לא ראה אותי.
כשהקבוצה שלו איבדה כדור, הוא החליט לפנות אליי:

"השתחררת?"

באדישות, בקושי מעיף מבט.

"כן"

עניתי מאוכזב מחוסר תשומת הלב.
ניגשתי אל המקרר, לקחתי 2 בירות.
התיישבתי על אחת הכורסאות הסמוכות.
הגשתי לו את הבירה והוספתי בציניות:

"תודה רבה. אני שמח לראות גם אותך".

אני מדבר אליו, הוא לא מקשיב לי.
כל כך מרוכז במשחק.
נעמדתי מול הטלביזיה, כיביתי אותה.
הוא התרומם כמו קפיץ, בעט בשולחן והדליק אותה בכעס.

"אם אתה לא רוצה לשכב ליד ה חברת -גבעול שלך, שם במיטת בית
החולים, אז תלמד שבחיים לא מכבים לי את הטלביזיה באמצע משחק"

הבן אדם היה כל כך רציני, שכבר חשבתי בהוא הולך להעיף עליי
משהו.
אחרי תגובה זו, התחלתי לתהות המון.
תהיתי, מה עשיתי שמגיע לי קבלת פנים זאת?
ואז נזכרתי במני לפני שהתאשפזתי, דרך התנהגותו...ואז חיוך עלה
על פניי, הוא לא השתנה.
אני השתנתי, התרגלתי לאחיות המטומטמות, שהיו ממלאות אותי
בתשומת לב מיותרת.
השתתקתי.
צפיתי יחד איתו במשחק, עבר המון זמן מאז עונת המשחקים הדביליים
האלה, שהיינו מעבירים מדי ערב עם בירות וסמים.
חיסלנו כמויות אדירות של בירה.
השריקה המכרעת, גרמה לו לקפוץ ולצהול, הקבוצה שהוא רצה שתנצח,
אכן ניצחה.
ואז הוא פנה אלי, כאילו רק עכשיו הגעתי.

"אז השתחררת, אה?"

ואז הוא צהל וקיפץ לו.
הבן אדם לא נורמלי.
על כל רגע שפקפקתי בשפיותי, בעולם מטורף זה, הספיק לי מאית
השנייה של התבוננות במני, רק בשביל להבין עד כמה אני שפוי.
אני השפוי בחברה, ואני היחידי שביליתי שנה במוסד לחסרי שפיות.
סביר להניח שאני ממש לא שפוי בעיני המחלקה הרפואית, כי הם בכלל
לא חשבו אפילו לשחרר אותי.
מצבי רק החמיר במהלך השנה הזאת.
אבל למזלי ברחתי.
מני נרגע מהניצחון.

"טוב, עכשיו תספר לי, מה רצית להגיד לי?".

לקחתי עוד לגימה.

"אתה זוכר שדיברנו על זה, שאנחנו צריכים לגלגל עניינים קצת
יותר ברצינות?"

זוהי שאלת הקדמה שהחלטתי להציב לו.
התחלתי להזיז את גלגלי השיניים החלודים, במוחו המיובש והשרוף
של מני.

"לא"

אמר.
אוף. עכשיו אני צריך לספר לו את כל התוכנית.
אני מתחיל לספר לו:

"טוב, אז קודם כל אנחנו צריכים ל-

ואחר כך אנחנו חייבים ל-

ואם יגמר הכסף בהתחלה, תמיד נוכל ל-

תוך כמה חודשים יהיה כדאי ל-

ולבסוף יהיה לנו המון

$   $   $

איזו תוכנית, איזה דיוק, אפשר לחשוב שאני עובד על התוכנית הזאת
שנה שלימה.
בעצם... עכשיו שאני חושב על זה...
טוב, לא משנה.
חיכיתי לתגובתו של מני, ולפתע מני נראה לי הבן אדם הכי לא צפוי
בעולם.
מני עצר את הזרימה העסקית, בפליטת מילת ההקפאה :"רגע".

"רגע..."

אמר מני, ושם קץ לקצב הנאום המטורף שלי.
מני אמר רגע, ורגע של דממה חובק את האוויר.
התחלתי לחשוש, אולי משהו היה פגום בדרך שבה הצגתי את התוכנית
שלי.
אולי יש בינינו קצר בתקשורת.

"צריך לחגוג את המאורע"

אמר לפתע ולחץ את ידיי, יש עסק.
האוויר שלרגע עצר בקנה נשימתי, התחיל להתעטף באושר ולמלא אותי
בתקווה.

"איך אתה רוצה לחגוג את המאורע?"

שאלתי בהתרגשות, ממש לא היה איכפת לי.
מני רץ ונעלם לתוך החדר שלו.
מעניין מה זומם החולה הזה? איזה רעיון 'מבריק' עולה לו בראש?
יש לו מעין מוח כזה, שתמיד זומם איזה משהו, ואין שום סיכוי
שאנשים לא יפגעו מהרעיונות המטומטמים שלו.
כל הרעיונות שלו תמיד מובילים לתוצאה הרסנית.
מני חזר עם קופסת העץ המפורסמת.
יש לו קופסה מיוחדת, המחולקת להמון תאים, ביניהם הרבה תאים
סודיים.
בקופסה הזאת הוא תמיד היה מאכסן, את הסמים שלו.
היה לו שם, ממש כשפותחים את הקופסה, מקום מיוחד לסמים החדשים.
כל פעם שהיה מגיע סם חדש הוא היה מאכסן אותו שם, מתי שהוא יפתח
את הקופסה כולם ישאלו אותו מה הוא אותו הסם החדש?
לאחר מכן הוא חזר במהרה לחדר.
הוא שב עם רובה אויר ומחסניות.
מוכר לי אותו רובה אויר, כן, זכור לי שהיינו משתוללים איתו
כשהיינו קטנים.
לפי השלוב הברור ביותר של הדברים, יכולתי להבין איזו חגיגה
אנחנו הולכים לעשות.
ואז נזכרתי בסטיב.
מה איתו?

"אתה לא חושב שצריך לקרוא לסטיב?"

שאלתי.
איך כמעט שכחנו את הבחור הזה?
מני נראה קצת מעורער, עושה רושם שהוא לא כל כך רוצה לקרוא לו,
כנראה שקרה משהו בין השניים.

"אני לא יודע. כל העניין הזה הוא ביני לבינך, לא? חוץ מזה בזמן
האחרון סטיב מתנהג בצורה מאוד מוזרה. כן, כל פעם שאני נוגע לו
בתח...(משתעל) בכתף, הוא מתרחק כאילו אני מתכוון לפגוע בו או
משהו כזה.
אני יודע, שלפעמים הבחור צריך תמיכה על השכם, ואני מנסה לעזור
לו".

ידעתי.. ידעתי שקורה משהו בין השניים.
לבסוף, אחרי הרבה רעידות ופחדים החלטתי להפנות למני את השאלה
הגורלית.

"תגיד מני, רציתי לשאול אותך מזמן".

בינתיים אני חושב איך לנסח את זה.

"שאל אחי היקר, שאל. אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך, ברוך
שובך".

המשכתי.

"אני יודע שאתה אוהב נשים, אבל יש עוד משהו שאתה אוהב חוץ
מנשים?"

ראיתי כבר איך אני הולך לסיים את חיי היום.

"מה זה?"

שאל מני בפרצוף מעוקם.
ראיתי את הפרצוף של מני, מתעקם בצורה קצת יוצאת דופן, כנראה
שההתרגשות הביאה לי עוד איזה פלאש באק הזייתי.

"אתה יודע נו...."

המשכתי בפחד, הפרצוף שלו ממש התחיל להיות מאיים.

"אתה קורא לי הומו? יא חתיכת קוקסינל, כדאי שתלמד לסתום את הפה
שלך, לפני שתשכב ליד החרצית שלך בבית חולים".

ממש הצלחתי לעצבן אותו, וזה תמיד היה כל כך קל.
ראיתי, איך עוד רגע, הוא מוריד לי את הרובה ישר לתוך הראש.
הוא המשיך..

"אני מנסה לעזור קצת לסטיב, וישר אתה חושב שאני הומו?"

מה זה? יש פה וידוי רגשני? לפני שהוא יתחיל לבכות, עדיף שאני
אעביר נושא.

"אז אתה רוצה לקרוא לסטיב?"

שאלתי.
אולי בכל זאת, שובי הביתה יגשר בין שני הצדדים.

"כן. ותגיד לו שיביא מצלמת וידאו".

תוך כמה דקות, שוב היינו שלושתנו, ישובים סביב שולחן עגלגל.
מני חזר להיות המנהל של החברה, ראיתי איך שום דבר לא הולך
להיות רציני.

"סטיב?"

מני פנה אליו והמשיך.

"תארגן שורות ארוכות ארוכות על השולחן, יש לי משהו חדש".

סטיב כבר היה רגיל לכל הסינג'ורים האפשריים, חוץ מזה, שהוא היה
כבר להוט לנסות את החומר החדש.
מני הוציא את החומר מהתא הקדמי, ונתן לסטיב שיסדר אותו
בשורות.
במקביל מני הוציא כדורי ספידים, הוא התחיל לפורר אותם.
הוא הוציא בקבוקון של ל.ס.ד. וערבב מספר טיפות ביחד עם אבקת
הספידים.
הוא ארגן שלוש שורות, ששמר אותן לסוף.
אחרי שסיימנו להסניף את הקוק, הסנפנו את הספידים ההזייתיים.
אלוהים, הרבה זמן לא הרגשתי את זה, בבית החולים לא היו לי
ספידים, והפעם הם השתלטו עליי באופן מטורף.
יצאנו למכונית, כולנו מלאים אנרגיות.
אני נוהג.
אני נוהג כמו מטורף, אני מרגיש איך הרגליים שלי משחקות על הגז
בלי סוף, חוסר הרוגע שבי גורם לי לנהוג בצורה מופרעת.
מני יושב לידי. הוא מחזיק את הרובה בידיו, מחכה לקורבן, מכוון
ופוגע.
הבן אדם פשוט צלף.
מאחור יושב סטיב, עם מצלמת הוידאו החדשה שלו.
החלטנו לתעד את זה, כי חשבנו שזה יהיה ממש מצחיק לצפות בזה
מאוחר יותר.
זה באמת מצחיק.
כל אדם שרוכב על אופניים, נופל מהם במאה האחוזים. עשינו טרור
ברחוב.
לפתע, עוצרת אותנו משטרה.

"סטיב. סטיב תהרוס את הקלטת הזאת לפני שהמשטרה תגיע למכונית".

אם יש מישהו שהוא מומחה בלהרוס דברים, זהו סטיב.
הוא הרס את הקלטת.
השוטרים מזהים את מני.
מני מבוקש כבר על מספר רציחות, מעשי אונס, עבירות סמים, מעשי
שוד, גנבות, ועוד הרבה דברים שיוחסו לו, אך הוא לא נתפס.
אם אני נתפס, מחזירים אותי לבית המשוגעים.
סטיב? בטח יכנס לכלא, כמו מני.
מני יודע, שאם הוא נותן לשוטרים לעצור אותו, אז זה הסוף שלו,
סביר להניח שלא ישחררו אותו והסבירות שידונו אותו למוות, גבוהה
מאוד.
שני השוטרים מוציאים אותנו החוצה.
בזמן שהם מוציאים אותנו החוצה, הם קוראים לתגבורת.
מני משתלט על אחד מהם ולוקח ממנו את האקדח, הוא יורה במהירות
בראש של השוטר.
בינתיים, אני וסטיב משתלטים על השוטר השני, מכים אותו בעוצמה
עד שהוא מאבד את ההכרה.
מני ניגש אליו.
מרים לו את הראש מהשערות ונותן בו כדור לתוך הראש.
התחלנו לרוץ.
ניידות התחילו להגיח מכל הכיוונים, ידענו שיהיה לנו הרבה יותר
קל להעלם ברגל מאשר במכונית הגרוטאה של סטיב.
השוטרים יצאו גם הם מהניידות והתחילו לרדוף אחרינו.
התפצלנו. לפחות אם הם יתפסו מישהו, זה לא יהיה שלושתנו ביחד.
הצלחתי לחמוק די בקלות, מצאתי מחבוא שידעתי שאין סיכוי שאף
שוטר יגיע אליו, זה היה מחבוא שהייתי מגיע אליו בכל מרדף
מסוכן, זה בתוך ביוב מסריח, אבל שווה לסבול בשביל החופש.
העברתי שם את כל הלילה.
אחרי הנפילה של כל הספידים האלה, אפשר להירדם בכל מקום מסריח.
תהיתי מה עלה בגורל השניים.
בבוקר כבר התגלו לי הבשורות.
מני, נתפס על ידי השוטרים, אחרי שהוא הרג עוד שני שוטרים ופצע
שלוש. סביר להניח שהוא הולך לקבל גזר דין מוות.
סטיב?
הוא הצליח להימלט מהשוטרים, ועוד באותו הלילה הוא גם הצליח
לחמוק מהעיר.

אתם לא תוהים איך אני מסתובב חופשי בעיר?
אחרי שיצאתי מהביוב, הגעתי לתחילת הרחוב הראשי.
בתחילת הרחוב הראשי יש לנו תאטרון, ואני מכיר טוב מאוד את בעלת
התאטרון.
היא הייתה קונה מאיתנו המון סמים, ומוכרת לכל הצוותים שעובדים
איתה.
בשביל לממן את החגיגות שלנו, היינו מוכרים סמים לכל מיני
מכרים.
אז אותה בעלת תאטרון, שלחה אותי להתקלח וסידרה לי תחפושת.
היא ידעה שהיא כבר תקבל תמורה לעזרה הזאת, ובאופן די מפתיע,
היא גם סידרה לי מציצה מאחת עוזרות הבמה, שהגיעו בבוקר.


הבוגר

בעבר שנאתי את העולם, הרגשתי שאני רוצה להזיק לו, לרמוס בלי
להתחשב באיש, להגיע לרמת כוח, שאנשים יפחדו ממנה.
זו הייתה בסך הכל פנטזיה, שהתרכזה בשנאה שלי לעולם.
בעוד שילדים טובים של אמא חלמו להציל את העולם, אני חשבתי, איך
אני הורס את העולם הזה. הרגשתי שהדרך היחידה שבה אני יכול
להשתחרר, זה על ידי הפניית הכעס המטורף שבי, כלפי העולם האדיש
הזה.
חשבתי שכך אני אקבל תשומת לב, זו הייתה הדרך שלי לצעוק לעולם.
הייתי ילד.
ובמקום שאנשים יאהבו אותי הם התרחקו ממני, כי זרעתי הרס, ואז
התחילו לאהוב אותי הסמים, וזהו רומן שלא יסתיים לעולם.
במקום לצעוק את הנזק שאני גורם לעולם, החלטתי ללחוש אותו
באדישות תעשייתית.
בלי מעשי שוד ומרדפים מטופשים.
עכשיו ברצינות.
זה אני מול העולם הדפוק הזה, אחד על אחד.

נכנסתי לדירה של מני.
היא בעצם לא ממש הייתה שלו, אלא של סבתא שלו.
התיישבתי על הספה.
אני לא מבין איך המשטרה לא הגיעה לכאן, אבל סביר להניח שהם גם
לא יגיעו.
על השולחן הייתה מונחת קופסת הסמים, אשר הזכירה לי בדיוק מה
שאני צריך לעשות.
קיבלתי לפני שעה את מספר הטלפון שבו אני יכול להשיג את סטיב.
התקשרתי אליו.
קבעתי להיפגש איתו למחרת.
הוא נשמע קצת מבוהל.
עושה רושם שהוא קיבל את זה ממש קשה, כשהוא שמע שמני נעצר
והסבירות שנראה אותו בחיים קטנה ביותר, וזאת מכיוון שאנחנו
מבוקשים גם כן.
ניתקתי את הטלפון.
אני כל כך עייף, לא ישנתי שני לילות מהארוע.
אני פותח את קופסת הפלאים, מה יש בתפריט?
משהו נחמד לאדם בודד ולא מתקשר שסובל מנדודי שינה......
מצאתי גוש של אופיום באחד התאים, איזה יופי, הולכת להיות לי
שינה לתפארת.
הפעלתי את הפטיפון.
ברקע הייתה אחת מהלהקות הנאציות שמני כל כך אהב, מוסיקה אפלה
שמלוות בשנאה.
בעצם..
כולנו אהבנו את החרא הזה.
לא כל כך עניין אותנו, כל האידיאלים שמסתתרים מאחורי אותם
קבוצות שנאה, פשוט, ברגע שגילינו קבוצה ששונאת משהו בעולם הזה,
הרגשנו חופשיים להצטרף לשנאתם.
עישנתי ממקטרת האופיום של מני, ונפלתי לתוך שינה עמוקה.

למחרת, דפיקות על הדלת.
אני שולף את האקדח, ניגש לדלת.
מתוך עינית ההצצה אפשר לראות את דמותו של סטיב.
איזה מצחיק, הוא גם התחפש.
אני יכול לזהות את הבן אדם הזה, גם אם הוא יעטוף את כל כולו
בסדין לבן ויתחפש לרוח רפאים.
פתחתי את הדלת.
סטיב נכנס.

"סטיב, מה העניינים? לאן נעלמת? איפה התחבאת?"

שאלתי מסוקרן, לא ידעתי שיש לו חברים מחוץ לעיר.
הוא לא כל כך ענה...אני המשכתי..

"תקשיב! אני רוצה לשתף אותך בתוכנית שתשנה את חיינו, חשבתי גם
להכניס את מני לתוכנית, אבל בגלל שהוא נעצר נעשה את זה רק
שנינו".

אני מתחיל לספר לו:

"טוב, אז קודם כל אנחנו צריכים ל-

ואחר כך אנחנו חייבים ל-

ואם יגמר הכסף בהתחלה, תמיד נוכל ל-

תוך כמה חודשים יהיה כדאי ל-

ולבסוף יהיה לנו המון

$   $   $



פשוט תוכנית גאונית.

"כמה כסף יש לך?"

שאלתי אותו.

"מעט מאוד"

ענה באכזבה.

"טוב גם לי אין הרבה, אבל אני יודע איך נשיג את הסכום
הראשוני".

אמרתי בביטחון מלא.
סטיב הוא מסוג האנשים, שאם לא תפגין ביטחון חזק, הוא לא יקשיב
לך ולא ילך אחריך, אבל אם תראה שאתה יודע בדיוק לאן מובילה
הדרך, הוא יבוא אחריך כמו כלב.
הוא צריך את הרואה שינחה אותו.
סטיב יכול להועיל לי מאוד. יש לו את כל המידע, ממי לקנות מה,
והכי בזול שרק ניתן להשיג בשוק היום.
לקבלת הון ראשוני החלטנו להשתמש במצבור שמצאנו אצל מני.
עושה רושם שבשנה האחרונה, בזמן שלא הייתי כאן, מני עסק הרבה
בסחר לפי כמויות הסמים שמצאתי אצלו.
לבן-אדם אין אלוהים.
איך הוא לא פחד להחביא כמויות כאלה של סמים?
שווי הסמים האלה, כשמוכרים לסוחרים, הוא כ-50,000 דולר.
שווי אותם הסמים, כשאתה מוכר לצרכן מגיע כמעט לרבע מליון
דולר.
החלטנו לעשות את הכסף הרציני.
סטיב הכיר הרבה 'פושרים' מהשכונות, שלפעמים הוא היה מוכר להם.
הוא לקח את ה-'פושרים' שמוכרים בבתי הספר, שם הם מעיפים
במחירים הכי יקרים.
אסור היה לנו להתרכך במחירים, בשביל פתיחת העסק המסודר, היינו
צריכים לפחות את הרבע מליון.
סטיב הלך ומכר את הכל, תוך שבוע, רבע מליון דולר.
איזה בלגן הלך לנו בראש אחרי אותו שבוע.
ידעתי שאפשר לעשות את זה, אבל לא ידעתי שזה יהיה כל כך קל.

אף פעם לא היה חסר לנו כלום, תמיד שהיה חסר היינו הולכים
'לקחת', לפעמים היינו קוראים לזה 'להשאיל'.
זה היה אחד הדברים, שאיחד אותנו בגיל כל כך קטן.
היינו ילדי רחוב.
נשמנו את האנשים, שהלכו באדישות מטורפת לנוכח חוסר החינוך
המתדרדר שלנו, ובמבט ישיר בעיניים סיפרנו לאותם אנשים, שאנחנו
נלך לבקר אצלם בדירה, וניקח כל מה שרק נרצה.
לפעמים היינו פורצים לבתים של אנשים, וסתם, יושבים מול האנשים,
שחושבים שהם ישנים בשלווה, חושבים שהם בטוחים מאחורי אותן
חומות לבנים, ודלת כבדה. (שלוקח לי כמעט 2 דקות לפרוץ אותה)
עכשיו אני נזכר באותה תקופה מטורפת, שבה היינו פורצים כמעט כל
לילה לדירות ובתים.
לא ממש הבנו בעסקים.
לא ניסינו לגלגל כסף, זה לא עניין אותנו מעולם, למרות שהיינו
יכולים לעשות סכומים אדירים, עם הכסף של כל הדברים שגנבנו.
לפעמים, היינו פורצים לבית, שישן רק אדם אחד.
היינו בדרך כלל מרדימים אותו חזק, עם סם שינה, ואז היינו
משתעשעים בו ובחפצים שלו.
היינו מחטטים, מפשיטים, אונסים, מצלמים והולכים בלי כלום, סתם
בשביל הכיף.
לא היה לנו בשביל מה לצבור דברים.
לא רצינו להתבגר, לא רצינו לגדול, לא ממש רצינו לחיות.
חיינו את הסכנה.
לפחות, כך סיכם את זה מני, אני די השתדלתי להתרחק מזה, אבל
בגלל החולשה שלי, וחוסר היציבות שלי, הייתי עושה את אותם
הדברים שהם עושים, רק לא בלב שלם ובפחד.
אבל, כולנו הבנו אחד את השני, וידענו בודאות שאף אחד לא באמת
מבין אותנו (לפחות אף אחד באמת לא הראה שהוא מבין).

עד עכשיו שיחקנו, היה כיף, שום דבר רציני.
היום, זהו יום גורלי וחשוב.
היום, אנחנו מתחילים לשחק במשחק שלהם.
אני ניהלתי בביטחון רב, את כל העניין הזה.
הטלתי על סטיב משימות:

הוא הולך ותופס 'פושרים' בשכונה. נותן להם למכור לילדים, והם
מקבלים אחוזים מהרווחים.
שלחתי אותו, שיסדר לנו, תעודות זהות, רשיונות ודרכונים
מזוייפים.
שלחתי אותו להשכיר חנות, במקום סתמי ולא בולט בעיר.

אני?
אני הלכתי לסדר כמה עניינים. מרגע שקיבלתי את תעודת הזהות
החדשה, החלטתי שאני הולך לבקר את מני בכלא.




ביקור בכלא

נכנסתי.
הכל הלך חלק.
בדרך כלל, לוקח איזה כמה שבועות, עד שאתה יכול לקיים פגישה עם
איש מהנידונים למוות.
למזלי, אני מכיר את האחראי בחדר הפגישות.
הוא היה קונה אצלנו קצת לבן לו ולחבר'ה הכחולים שלו, ואז הם
נכנסים לניידות, דוחפים קצת לבן לאף, וקופצים על כמה כושים
שסוחרים ברחוב.
כולנו מכירים מילדות.
אפילו די הסתובבנו ביחד.
שלא תבינו לא נכון, הוא גם היה מופרע לא קטן, אבל באיזשהו
נקודה בחייו הוא החליט שעולם הפשע לא מתאים לו.
בעצם, כן מתאים לו.
הוא פשוט רצה להיות עם הצד המנצח.
הוא עדיין מבלה באותה חברה מטורפת, של עבריינים ופשע.
הוא סמך עלינו, ואנחנו סמכנו עליו.
הוא היה הסיבה המרכזית לכך שהייתי יכול לבקר את מני.
הוא היה, מה שנקרא על ידי המשטרה: 'שוטר מושחת'.
אז היו לי 2 משימות חשובות מאוד:

 לבקר את מני בכלא, לקחת ממנו מידע על סוחרים טובים
למקרה ויהיו לי בעיות עם הסוחרים שאנחנו מתעסקים עכשיו.
 לקשור קשר עם אותו שוטר, שיכול לקשר אותי לרשת שלימה
של שוטרים, שגם אני אוכל להאכיל אותם בסמים, וגם הם יחפו עליי,
מבחינת חוק.

את שני הדברים האלה יכולתי לעשות בכלא, אך פחדתי להתגלות בפני
אותו שוטר, מעין חשש רגעי.
אני לא ממהר. אני כבר אתפוס אותו בבית.
הגעתי לבית הכלא.
בדקו אותי מכף רגל ועד ראש, אחר כך לקחו את הפרטים שלי.
למזלי הם לא בודקים שום פרטים על המקום, אחרת הייתי מסתבך
קשות.
אותו השוטר, במילא, לא נכח באותו היום.

הגעתי לתא השיחות.
הנה הוא, איזה מלך, יושב על הכסא, נושף על החלון אדים, ורושם
בכתב יד: 'חופש'.
התיישבתי, ואז התחיל להתנהל בינינו דו שיח מעניין:

עבדכם: מה המצב? איך בכלא?
מני: מצחיק מאוד. אתה יודע ששפטו אותי לשתי הוצאות להורג?
עבדכם: שתיים? איך אפשר למות פעמיים?
מני: זה בדיוק מה ששאלתי אותם.
עבדכם: נו, ומה הם אמרו?
מני: אין כזה דבר אי אפשר, אפשר הכל. והם הוסיפו שהם לא חייבים
לי שום הסברים.
עבדכם: טוב, עזוב, יעבור. איך בכלא? אתה מכיר הרבה אנשים
חדשים?
מני: אנשים חדשים? חצי מהכלא רוצה לחסל אותי, והחצי השני רוצה
לזיין אותי. שמו אותי באגף הכי        
      דפוק.
עבדכם: אז מה? מתגעגע לחופש?
מני: לא, לא כל כך.

עכשיו הוא מתחיל לשחק, הבנתי, הוא לא רוצה להשאיר את הפצעים
שלו פתוחים, שאוכל להשתעשע קצת על כל התקופה הקשה שהוא עשה
לי.

עבדכם: אתה לא יודע, אין לך מושג כמה נוח לנו.
          אנחנו גרים כרגע בדירה שלך.
מני: מה זאת אומרת? בדירה שלי? אני הרשתי לכם?
עבדכם: היא לא רשומה בכלל על השם שלך.
מני: אהה

השארתי אותו המום.

עבדכם: לפעמים כשאנחנו ממש מחורמנים, אנחנו מזיינים את החברה
שלך.
מני: בני זונות.
עבדכם: זה בסדר, אל תדאג, אנחנו לא מכבים עליה סיגריות כמו
שאתה נהגת לעשות, רק מכות בטוסיק          
          האדמדם שלה.
מני: מניאקים, חכו שאני אצא.
עבדכם: מתי אתה משתחרר? נעשה לך מסיבה, אתה אוהב ליצנים?
מני: למה אתה עושה את זה? מה אתה רוצה ממני.

המשכתי להכות.

עבדכם: מכרנו את הסמים שלך.
מני: מה?
עבדכם: הסמים שהיו אצלך בבית, ועשינו הרבה כסף.
מני: אולי תיקח מהשוטר את הרובה, ותירה בי ישר בראש.
עבדכם: בגב.
מני: מה?
עבדכם: לחראות כמוך מגיע שירו בגב.
מני: אתה רוצה להרוג אותי? החבר היחידי שהיה לך כל השנים האלה,
בוגד עלוב.

טוב שסטיב לא יודע שהלכתי לבקר אותו, אם הוא היה מצטרף, מני
היה שובר אותו בקלות.
נכון. אני בוגד.
הבוגד.

עבדכם: מני! חברי היקר, אם לא תיתן לי את השמות של האנשים שמהם
קנית את הסמים כל כך בזול....
מני: נו.....?
עבדכם: תראה את עצמך כמת.

מני ירק בעוצמה, שהקפיצה אותי ואפילו הרעידה את הזגוגית
שהפרידה ביננו.

עבדכם: ואם אני אבריח לך סמים בחינם לכלא, אתה תיתן לי?
מני: מממ.....

ידעתי שזה יעבוד.

מני: כן.
עבדכם: תן לי שבוע.
מני: מה אתה הולך להביא?
עבדכם: הפתעה.

יצאתי מהמקום הנורא הזה.
לא צריך את הכתובות שלו, הבנתי שעשיתי שטות כשהלכתי לבקר את
הבן זונה הזה.
אם אני לא אחזור אליו עם הסמים, הוא ילשין עליי למשטרה.
הלכתי הביתה.
הוצאתי מהאוצר הקטן החדש שלנו, 50,000 דולר, והלכתי לשוטר
שלנו.
                                                         


משטרת העסקים

כמה זמן לא התראינו.
נשיקות.
חיבוקים.

"איך הולך בשרות בתי הסוהר ג'ק?"

שאלתי אותו בסקרנות.

"רע מאוד. אני כל כך הרבה שנים כבר עושה את אותו התפקיד. לפני
שנה קידמו אותי והעלו לי מעט את המשכורת, אבל מה אני אגיד לך,
זה לא מספיק".

אמר ביאוש.
קיוויתי שהשיחה תזרום לכיוונים האלה.

"אין לך מושג, כמה קשה לגדל תשע ילדים, ואישה חולת קניות".

"מה אתה אומר, יש לך תשע ילדים, התברכת במשפחה גדולה".

הוא התייאש מהתגובה שלי.

"ברכה? אתה מוזמן לקחת כמה אם אתה רוצה. בגללם אני עושה משמרות
כפולות, ואפילו שקל אני לא רואה לעצמי. מאז שהתחתנתי, כל הזמן
שלי הולך לטובת המשפחה וכשאני מגיע הביתה, אני בקושי רואה
אותם".

שיניתי קצת אווירה.

"ג'ק! חברי היקר. אני אעזור לך, אני לא אתן  לך לשקוע. כמו
שפעם עזרתי לך, אני אעזור לך גם בכסף".

הוא כבר ידע את כל הפרוצדורה.
הוצאתי את התיק.
הוא הסתכל נדהם בכל הכסף המזומן, כאילו מעולם הוא לא ראה
כמויות כאלה של כסף מזומן.

"זה שלך"

אמרתי לו בקשיחות, שללא ספק הושפעה מאיזה סרט מאפיונרים ישן.

"שלי? מה?"

הוא התחיל לספור.

"50,000"

אמרתי בחוסר סבלנות. באמת שאין לי כוח לחכות שהוא יספור את
הכסף.
הוא נעצר לדקה.
ואז אמר:

"מה אני צריך לעשות בשביל זה?"

אואואו הגיע הזמן שישאל את השאלה הזאת.

"אתה זוכר את מני?"

"כן. הוא נמצא באגף שלי. בטח שאני זוכר אותו, גדלנו כולנו יחד,
איך אפשר לשכוח.
אני עוזר לו שם כמה שרק אפשר אבל..."

הפסקתי אותו באמצע.

"אז אני רוצה שתעשה משהו בשביל הכסף הזה, ובעוד מספר חודשים
תקבל את אותה הכמות בשנית ללא תמורה".

הוא התחיל להילחץ.

"אני לא יכול לשחרר אותו, הוא נמצא באגף שמור. אני לא יכול
לסדר לו בריחה, אין סיכוי".

דחף את הכסף לכיווני באכזבה.

"אני לא רוצה שתשחרר אותו"

הפתעתי אותו.

"לא?".

"לא. אני רוצה שתדאג, שמחר, לא יזרום לו יותר אויר בקנה
הנשימה"

"אתה רוצה שאני ארצח אותו?".

"יפה. למדת משהו בבית ספר למנייאקים, באמת כל הכבוד".

"אבל אתם חברים. איך אתה יכול לעשות את זה לחבר שלך?"

"אל תשאל כל כך הרבה שאלות. פשוט תדאג לזה".

אני יודע שאין לו בעיה לבצע את זה, הוא פשוט מוסר איזה סכום
סמלי לאחד מהשונאים של מני בכלא,
והוא פשוט יחוסל.
הכרתי הרבה אנשים שעשו את זה.
את האמת זה פועל גם הפוך.
אנשים דואגים לחסל אנשים בחוץ, למרות שהם עדיין יושבים בכלא.
אבל מני היקר לא יכול לעשות את זה, כי הוא לא השתייך לשום
כנופיה, ואין לו מיליונים בבנק.
ג'ק ליווה אותי למטה.
לחצנו ידיים.
הלכתי לטייל קצת. ברגע זה חרצתי את דינו של חברי הטוב.
יותר נכון הקדמתי את גזר דינו הידוע מראש.
המשכתי לטייל.
כבר לא ידעתי אם להעריץ את היכולת של 'לעשות הכל בכסף', או
אולי, לפחד?
לא נראה לי שאני מפחד.
אבל אני מתחיל לצבור כוח.
אני מתחיל לאהוב את המדינה הזאת.


פותחים עסק

בשביל להגשים את התוכנית, היינו צריכים עסק חוקי שישמש מסווה.
היינו יכולים פשוט לקחת איזה בית קפה או קיוסק, אבל בשלב מסוים
הם נופלים.
רציתי ללכת על משהו בטוח, יציב ולטווח ארוך.
חשבנו על מוצר שמתאים לחנות הסתמית שסטיב השכיר לנו.
המוצר חייב להיות, לא מבוקש.
חשבנו וחשבנו.....
ובסוף התגלה המוצר.

תה סיני הגורם להקאות

מעולה. אף אדם לא ייכנס לחנות.
בשביל לא לעורר חשד פרסמנו את פתיחתנו הרשמית.
לקחנו איזה בחור סיני, שסטיב מכיר כבר שנים, ושמנו אותו כמנהל
החנות.
בפרסום פתיחת החנות, פרסמנו את שני המוצרים המובילים בחנות:
- תה שגורם להקאות.
- קפה שגורם לגירודים בכל הגוף.

השכרנו שני מחסנים, תחת הזהויות הבדויות.

מחסן ראשון: נמצא מחוץ לעיר, שם אנחנו הולכים לאכסן כמות סמים
שמספיקה לחודש.
מחסן שני: נמצא בתוך העיר. שם אנחנו מאכסנים כמות סמים
ליומיים.

אני וסטיב כמעט ולא עשינו דבר.
לנו היה את התוכנית.
היו לנו שלושה פועלים, שקיבלו שכר גבוה.

פועל אחד, יושב בחנות, מוכר.
פועל שני, מחסן בתוך העיר. מקבל סחורה מחוץ לעיר, ומביא סחורה
לחנות.
פועל שלישי, מחסן מחוץ לעיר. מקבל מאיתנו את הסחורה, מעביר
למחסן בתוך העיר, וכל יומיים
מעביר את הקופה של החנות למחסן מחוץ לעיר, שם אנו פוגשים
אותו.

אנחנו בכלל לא התקרבנו לחנות.
הכל היה כל כך מתוחכם.
קודם כל, התחלנו למכור רק ללקוחות מוכרים.
לאחר מכן התחלנו להכניס אנשים למועדון, עם כרטיסי חבר 'תה
הקאות', וסידרה ארוכה של תהליכי זיהוי.
התחילו להיות לנו הרבה לקוחות עשירים, וזאת מכיוון שהלקוח היה
מגיע, עושה את ההזמנה, ולמחרת  בערב, היה מגיע שליח של אוכל
סיני, ומביא לו את כל הסחורה.
היו לנו כבר ארבעה פועלים.
העסק התחיל לגלגל מיליונים.
עם המיליונים, והלקוחות הרבים התחילו האיומים.
טוב, אי אפשר לגלגל כל כך הרבה כסף, בלי לנגוס לאחרים מהעוגה.

כבר היו לי שני שוטרים, שעבדו בשבילי.
באותה תקופה, גירדנו לאחד הותיקים באזור, עשרות לקוחות
רציניים.
הוא התעצבן.
הוא איים והכה את הסיני שלי בחנות.
הוא רצה לראות את הבעלים של העסק.

החלטתי 'לבקר' אותו.


רוצחים

היום אני הולך לחסל מישהו.
ראיתי מוות מכל מיני כיוונים, אבל אף פעם לא הרגתי מישהו בצורה
ישירה.
כל הלילה לא הצלחתי לישון.
הפחד לא נתן לי מנוחה.
זה לא בדיוק פחד, אבל הפעם ידעתי שאני משחק עם אנשים מסוכנים,
ויכול להיות שאני אפילו אפתח במלחמה.
הלב שלי עבד שעות נוספות, במהלך היומיים האחרונים.
כבר נכנסנו לכל העסק הזה, ואם אנחנו לא יכולים לעמוד מאחוריו,
ולהגן עליו, אז מה אנחנו שווים?
כבר בוקר.
הלכתי כמה פעמים לחסל אנשים עם מני, אבל זה היה אחרת.
זה היה אחרת, מכיוון שהוא קבע את מי צריך להרוג והוא גם הרג,
אני רק התלותי אליו.
הבטתי מהחלון, ליערות הירוקים-מטורפים, כל הנוף השתנה לי,
הבוקר הוא נראה קצת אחרת.
הרגשתי כאילו אני נתון תחת השפעה של איזה סם, אבל לא הצלחתי
להבין אותו, אולי בגלל שפיותי, שמעכלת את מה שאני הולך לעשות
היום, ומשדרת לי כל מיני זרמים למוח, שגורמת לי לראות את החיים
באופן קצת אחר.
אני לא יודע לאיזה כיוון התחלתי לחשוב, אבל מה שבטוח, התחלתי
להתרכך, לערער ולהרהר בכל העניין.
התחלתי לחמם את עצמי.
עמדתי מול המראה.
התחלתי לזעום, והתחלתי לצעוק בקול רם על המראה התמימה.

"למה הבן זונה הזה, מנסה לפרק את העסק שלי? הוא חושב שאני
פראייר? או שאולי הוא חושב שאני תינוק, בגלל שרק נכנסתי
לעסקים, והוא החליט 'להתלבש' עליי? אולי זה בגלל שאני נכנסתי
לו לתוך העסק וכרסמתי לו ברווחים?"

פתאום היה קצת הגיון לכעס שלו, אבל בכל זאת עמדתי מאחורי
ההחלטה שלי מאתמול.
התחיל לרדת גשם בחוץ.
מספר שורות שסידרו לי את הראש, החזירו לי את הביטחון העצמי,
ואת הכעס.
עכשיו אני אראה לבן זונה הזה.
נכנסנו למכונית.
בגלל שלא הייתי עצבני מספיק, החלטתי להפעיל את אחת השיטות,
שמני נהג להפעיל עלינו.
התחלתי 'לחמם' את סטיב.
ידעתי שאם אני אגרום לו להתעצבן, הוא יבין, שהוא צריך לגרום לי
להתעצבן, ואז הוא יעצבן אותי ושנינו נהיה עצבניים.
החלטתי להתחיל.

"אתה יודע, הבן זונה רוצה לקחת את כל מה שעשינו, ולהעיף אותנו
מהעסק".

"בן זונה"

התעצבן איתי סטיב.

"אחד מהאנשים שלו, פלט לצ'אינג (העובד הסיני שלנו), שהוא זיין
את אימא שלך, בדיוק כשהיא הייתה בדרכה למכולת".

"הוא זיין את אימא שלי?"

שאל בתדהמה.

"בדרך למכולת"

עניתי בהשתתפות מבואסת.

"בדרך למכולת?"

שאל. לא יכול להאמין.

"ואתה יודע מה עוד?"

"עוד?"

המשיך להתעניין בפליאה.

"הוא גנב לה את רשימת המכולת".

הצגתי זאת כאילו התעללו בגופה.
סטיב התעצבן.
רתח.
החלטתי לקרר קצת את המכונית, כי הוא התחמם כל כך, שפחדתי שהוא
יעלה עשן.

"אתה בטוח שהוא גנב לה את רשימת הקניות?".

שאל בספק.

"כן, בטוח. הוא קודם כל גנב לה את הרשימה, ואז הכניס לה מקל של
מטאטא לתוך ה

, ואז אחרי שהוא הוציא את זה מה-

, הוא הכניס את זה ישר לתוך ה-

. אני אומר לך, הוא לא אנושי".

לא יכולתי להפסיק לחמם אותו.
איזה כיף.
ואז הגיע תורו לחמם אותי.

"שמעתי שהוא ניתק את חברה שלך ממכונת ההחייאה".

אמר בקרירות, כאילו הוא מחפש להתגרות בי.
איך ששמעתי את זה, בלמתי את המכונית. יצאתי מהמכונית, ועברתי
בריצה לדלתו של סטיב.
פתחתי אותה. הוצאתי אותו מהמכונית וזרקתי אותו על הרצפה".
בעודו מטושטש על הרצפה, הרמתי את מגפי עור התנין שלי, ובעטתי
בו עם השפיץ, ישר לתוך הראש, משהו כמו ארבע פעמים.
הרמתי אותו, הוא נשען על המכונית.
התחלתי להביא לו אגרופים, עד שהוא התקפל. הוצאתי סכין.
התחלתי לעשות לו 'פנסים' בכל הפרצוף.
ואז כשנרגעתי, לקחתי אותו מהאוזן, ועשיתי לו סיבוב 'למידת לקח'
מסביב למכונית.
הרגשתי שאני עוד מעט הורג את הבן אדם מעצבים. מסתבר שהוא לא
כזה גיבור בלי מני.
הכנסתי אותו למכונית.
יותר נכון 'בעטתי אותו למכונית'.
התעייפתי. צריך לשמור כוח לרצח. צריך 'לסדר את הראש' בפעם
המיליון.
עמדנו בכניסת עסקו הרשמי של המניאק.
חיכינו לו. המכונית שלו עדיין לא שם.
אני וסטיב מתחילים לריב, מי יהרוג את מי.
לא הגענו לשום מסקנה, כל אחד רצה להרוג אותו.
המכונית שלהם הגיעה.
הם יצאו שלושתם, הוא ושני שומרי ראש מהמכונית.
לקחנו אויר.
כיוונו.
התחלנו לירות מטר מהיר וחסר רחמים שפשוט 'קצר' אותם.
הרגנו את כולם.
אלוהים! הכל הלך כל כך חלק ומהר. במוחי עברו לי כל מיני סוגים
של סיבוכים שהיו עלולים ליקרות, אבל הם פשוט מתו, ונותר שקט
ידידותי.
לא היה אפילו קרב יריות.
פשוט ירינו בכולם בגב.
זהו.
אנחנו אנשים חסרי כבוד, וככה אני אוהב.
זהו רגע אחד של רצח.
החוויה שלפני הרצח והחוויה של אחרי הרצח, הם אלו שהופכים את
הכל לטריפ מטורף.
באיזו נקודה, לאחר הרצח, הרגשתי מעין התרוממות רוח. מעין הארה
שכזו.
שגורמת לך לחשוב....
כמה אנשים חיים יש בעולם הזה?
כמה אפשר להרוג?
ואחרי כמה ימים נרגעה לי התחושה הזאת.
ביום שלפני הרצח, יש את כל פעימות הלב המוגברות, הציפייה
המטורפת וחסרת הסבלנות.
יש את השיא.
השיא, זהו מהרגע שאתה נותן את האישור לרצח ועד סיום היריות.
זהו הקטע הפעיל.
אנחנו מגיעים הביתה.
יושבים על הספה.
מתחילים להריץ סמים בטרוף.
חייבים להירגע.
ואז סטיב חייב להעיר איזו הערה מטופשת, איזה משהו לא הגיוני.

"אני הרגתי אותו"

כך אמר סטיב וסיים את החגיגה שלנו.

"לא אתה מתבלבל סטיבי היקר, אני הרגתי אותו, ואני אשמח אם לא
תגלה לאף אחד".

הוא התחיל להתעצבן.

"אתה הרגת אותו? אני יריתי לו כדור בלב ובריאות, והורדתי גם
שומר אחד".

המשיך בגאווה.

"אני הרגתי בעצם את כולם, אבל בלי החיפוי שלך, לא הייתי יכול
לעשות את זה"

הפעם הוא הגזים.
בלי החיפוי שלי? ירינו לכולם בגב, הם אפילו לא הספיקו להסתובב.
איך הוא פגע לו בלב ובריאות?
שקרן.

"שקרן"

אמרתי לו בפנים, וירקתי עליו גוש רוק מלא בשוקולד.
הוא התעצבן.
בזמן שהוא התעצבן, התחלתי להביא לו שורה של אגרופים.
אני נהיה מאוד אלים, מכל הלבן שאני מכניס לתוך האף.
כמות מוגברת ממש משנה לך את האישיות.
למרות כל משחקי האגו, שנינו הרגשנו דבר אחד מאוד חזק, כשעשינו
סיבוב התאוששות ברחוב.
הרגשנו שאף אחד לא מסוגל עלינו.
אנחנו פשוט נרמוס באכזריות, את כל מי שיעמוד בדרכנו.
אנחנו כבר לא פרחחים קטנים שעושים שטויות.
אנחנו כבר לא חבורת בריונים שנטפלים לילדים קטנים.
אנחנו כבר לא סתם שודדים, שלוקחים סיכונים מיותרים.
אנחנו כבר לא 'פושרים' קטנים ברחוב.
אנחנו 'הרוצחים'.


והזמן דוהר

השנים עוברות....
והלב שלי מתרחק.....
וככל שעובר הזמן, אתה מבין את כוחה של המכונה שאליה נכנסת.
לפעמים מצאתי את עצמי, מתכנן תוכניות על פרישה.
אבל הבנתי במהרה, שזה סתם תוכניות שאי אפשר לבצע.
למען האמת, לא הכרתי אף אדם במעמד שהגענו אליו, שפשוט כך, עושה
'אחורה פנה', וחוזר למוטב, שבמקרה שלי מעולם לא היה קיים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שתכננתי לפרוש מחיי הפשע המטורפים
האלה.
זו הייתה הפעם הראשונה שניסו להרוג אותי.
יותר נכון, זאת הייתה הפעם הראשונה, שניסו להרוג אותי וכמעט
הצליחו.
הכדור שפשף לי את הראש, ועשה לי צלקת מכוערת קרוב לרקה.
פתאום, רציתי לעצור.
רציתי לצאת מהמשחק המטורף הזה.
התחלתי לחוש פחד.
נעצרתי.
הדרך שבה דבקתי שלא משנה לאיזה כיוון אתה דוהר, העיקר, שאתה כל
הזמן בתזוזה, התחילה להתערער בי.
ככל שהתקדמנו, התערבנו והתבוללנו בעסקים אחרים, כך גם הראשים
שנאלצנו לערוף היו רבים יותר.
באמת, לא נתנו לאף אדם לעמוד בדרכנו.
אחרי שהרגנו ראש כנופיה ותיקה, נרגענו.
היינו שקטים, אך קטלניים.
זה מה שאפשר לנו לשרוד בעולם המטורף הזה.
הבנו שצריך ללמוד מהגדולים, במקום להיות עם הראש בעננים ולחשוב
עצמנו כמלכים.
התחלנו לנהל משאי מתן פוליטיים, שבעזרתם יכולנו לצבור כוח.
סטיב התחיל לשקוע במעין תרדמת, של סמים, זנות והימורים.
דברים התחילו להשתבש בראש של הבן אדם, הוא התחיל לבזבז כסף
בצורה מאוד לא חכמה, אשר פגעה בעסקים שלנו ובכיס הפרטי שלו.
התחלתי לנהל לו את הכספים, והמכסות שאותם הוא כבר לא יכול
לעבור.
הוא ידע והכיר את הבעיה שלו.
ככל שהזמן עבר, התחלנו לשלב כל מיני עסקים.
בשלב מסוים, העסקנו איזה חנון מפוחד, שלא הבין כל כך עם מה הוא
מתעסק, ועד שהוא קלט, היה כבר מאוחר. הוא היה כבר שלנו.
איזה גאון בהשקעות, שכסף גרם לו להתעוור.
מרגע שהוא נכנס לתמונה, כבר לא היינו צריכים לעשות דבר.
הוא נתן לנו תוכניות, אנחנו אישרנו אותם והוצאנו אותם לפועל.
הוא היה המוח.
אנחנו היינו הכוח.
הוא חשב, ואנחנו הזזנו.
רוב הכסף הולבן.
יש חברות מיוחדות שעוסקות רק בהלבנת כספים.
אנחנו פתחנו חברה משלנו.
בעצם הגענו למצב שהיינו אימפריה, ממש כמו הגדולים, שנהגנו
לראות אותם מלמטה.
הגענו למצב, שיש רק אפשרות אחת בפנינו:
הצטרפות ללא תנאים, לארגון הפשע המדיני.
בעיר שלנו, שלטנו עוד בשנה הראשונה.
בכל האזור, אנחנו כבר שולטים כמה שנים.
ידענו כבר את הדרך.
אנחנו נתפתח בארגון הפשע המדיני, וכך נוכל להגיע למשא ומתן עם
ארגון הפשע הבינלאומי.
אך אין אנו ממהרים כלל.
אפילו את ההצלחה כבר לא ניתן לעצור.
אני יכול להעלם ואנחנו רק נתפתח.
אין עונה בפשע.
לפעמים יש אופנה שמתחלפת.
ניסיתי באותה תקופה להכניס את סטיב לעניינים.
הוא היה מנותק לגמרי, עמוק עמוק בתוך הסמים.

"סטיב. החלטתי שאנחנו מצטרפים"

אמרתי לו, מנסה להוריד אותו לקרקעית.

"להצטרף לאן?"

המום.
לא יודע איפה הוא חי אפילו.

"להצטרף לכל החבורה, 'לכרישים' סטיב, אתה זוכר אולי מי הם
הכרישים? אתה יודע על מי אני מדבר? אתה יודע מה הם יעשו לנו אם
לא נצטרף אליהם?".

הבן אדם חי על כוכב אחר, הוא כל כך מסומם שהוא כבר לא יודע
שהוא עומד בראש מאפיה מטורפת, ושרוצים לערוף את ראשו לא פחות
מאשר רוצים לערוף את ראשי.
מסתבר, שלא כל כך היה איכפת לו, מכיוון שהתגובה שלו הייתה:

"טוב"

סתמי עד מאוד.

"סטיבי יש לנו בעוד שבועיים פגישה. אנחנו צריכים להתייצב שם,
בטח הם לא יפסיקו לחקור אותנו. אנחנו צריכים להכין נאום"


הישיבה

הבנתי שעם הנאום שלי, אני צריך להציג איזו תוכנית שיתופית,
שתנוהל ביחד עם הארגון.
כולי מלא התרגשות.
אני הולך לוותר על העצמאות שלי.
זה רק לטובה.
זה לטובת בטחון, ואפשרות להמשיך לגלגל את העסקים בלי הפרעות.
אני הולך להיות חבר במשפחה הענקית הזאת, של כל המאפיונרים הכי
גדולים במדינה.
אני יחסית הולך להיות בין האנשים הצעירים.
שמות של ענקים, שהערצתי עוד שהייתי ילד, הולכים לשבת איתי
באותו השולחן.
איזה מוח גאוני יש להם!! הם בטח יושבים ליד השולחן ורוקמים
מזימות.
אני יודע מה בדיוק האנשים האלה חושבים עליי.
הם חושבים שאני דג קטן, שסתם שיחק לי המזל.
כשאני חושב על זה, הם די צודקים.
חלק מהאנשים שישבו שם, אלו אנשים שראיתי רק בטלביזיה, אנשים
שאי אפשר בכלל להגיע אליהם.
הנהג שלנו מביא אותנו לישיבה, באחת המכוניות הכי יוקרתיות שיש
לנו.
סטיב במכונית מתארגן, הוא מסומם לגמרי. אני מסתכל על הבן אדם
והוא גמור.
הידיים שלו מחוררות, הוא לא מפסיק, בסוף הוא ימות ממנת יתר.

"חשבתי שהיום אתה לא נוגע בחרא הזה"

אמרתי בכעס.

"הפסקתי, בטח הפסקתי. אני רק מנסה לרענן קצת את הזיכרון שלי,
נו, אתה יודע, לסדר קצת את הראש מכל הבלגן הזה".

"סטיב מותק, תקשיב, ותקשיב טוב! זה לא משחק! אנחנו הולכים
עכשיו לשבת עם התותחים של המאפיה. אתה מבין על מה אני מדבר
איתך? אנחנו הולכים לשבת עם האנשים הכי חזקים במדינה. איך הם
יסתכלו עלינו אם נבוא מסוממים, תחשוב בעצמך. נראה לך רעיון
טוב?"

"אם אתה ממשיך להכניס את החרא הזה לאף, אתה לא נכנס איתי
לישיבה".

הוא הפסיק.
ממורמר עד דמעות, כמעט נוגע במציאות המגעילה שלו.
כנראה שרק איומים עובדים על הבן אדם.
הוא הכניס בעצבנות את ה 'חיזוקים' שלו לכיס.

"בסדר בסדר, תרגע, אתה כל הזמן צודק".

הוא ידע שאני הרציני מביננו, השקול, בעל ההגיון הבריא והטוב,
לכן הוא נאלץ לשמוע בקולי.
לפעמים אני מרגיש כמו גננת, התלות וחוסר הבגרות שלו יכולים
לשגע אותי.
אבל הוא שותףחבר חרישי. הוא נותן לי לעשות החלטות לעסק שלנו,
בלי יותר מדי בעיות.

"תזכור סטיב. אני מדבר ואתה שותק".

אמרתי מתוך חשש שהוא יעשה לי בושות, כי בזמן האחרון הוא לא
מדבר לעניין בכלל.

"קשה לזכור את זה"

המשיך לרטון.
הוא במילא לא בעניינים, לא יודע בכלל מה צריך להגיד להם.
הוא יודע את זה שהוא בכלל לא בעניינים, אבל הוא סתם אוהב
להתלונן.
הכנתי בשבוע האחרון, חוברת מלאה בתוכניות עתידיות, שקופיות
מקצועיות, חשבונות להשקעה, רעיונות לשיפורים ובקיצור, באתי
מוכן לישיבה.
הייתי חייב להרשים אותם.
כולם הולכים להסתכל עלינו כל הישיבה, הרי אנו מהות הישיבה, זאת
אומרת שאנחנו חייבים להשקיע.
אנחנו נכנסים לתוך החצר.
היא ענקית, מפוארת, מלאה ב 'בולדוגים' חמושים, שרק מחכים לפתוח
באש על מישהו.
מסתבר שזה הרגע היחידי שיכול להיות מעניין בעבודה המשעממת
שלהם.
החצר הענקית מלאה בשיחים מעוצבים בכל מיני צורות.
לא ניתן אפילו לראות את הבית באופק.
נסענו יותר מקילומטר בתוך החצר.
זוהי החצר הכי גדולה ומושקעת שראיתי בחיים שלי, הרגשתי כאילו
אני נכנס לאיזו עיר.
אך התחושה היא, כאילו עזבתי את כדור הארץ לטובת איזה ארמון
בעננים, שרק אנחנו יושבים בו ומתכננים מה לעשות בעולם
התחתון-עליון שאנחנו שבויים בו.
הבית מתגלה לעיניי. אכן ארמון.
טירה מפלצתית לבנה מלאה בשומרי ראש.
כל הטירה מבוצרת, היא נמצאת בפסגת גבעה.
אנחנו מגיעים לטירה.
כל הקירות של הטירה, עשויים משיש לבנבן, נקי וחלקלק.
הדלת, מצופה כולה בשנהב.
אלוהים, איזה ארמון.
יום אחד אני אגור בארמון שכזה.
פותחים לנו את דלת המכונית.
אנחנו מובלים על ידי איש מזוקן לבוש חליפה, לתוך חדר מיוחד עם
ציוד מתקדם לבדיקה ביטחונית.
אנחנו עוברים אותה בשלום.
ואז אני חוטף כאפה אדירה על הצוואר, מאלה שמשמיעות צליל חזק.
אני מסתובב בכעס.

"בדיקת רפלקסים"

אומר האיש המזוקן.

"זוהי עוד בדיקה ביטחונית".

הוסיף בקרירות.
התעצבנתי בשקט והתקדמתי כשראשי מסובב לכיוונו, שלא יעשה לי עוד
בדיקה ביטחונית.
אנחנו מגיעים לחדר, שנראה כמו משרד מפואר.
האיש מצלצל באינטרקום.
הוא מדבר אל השפורפרת, אני לא יכול לשמוע על מה הוא מדבר אבל
הוא מדבר מספיק זמן שאני אתחיל לחשוד.
כל הזמן הוא מהנהן.
ואז מסיים,

"כן אדוני. אני מייד מכניס אותם אדוני".

אמר וניתק.

"טוב, תיכנסו, אבל הוא אמר שלא יעזור לכם, אתם אחרונים".

אמר בערפול שבלבל אותי עד דמעות.
טוב, זה כבר לא משנה מה הוא אמר לו, אבל מה שבטוח אנחנו הולכים
להתמודד עם כל זוגות העיניים היקרות האלה, שיסתכלו אלינו
בחשדנות רבה.
כולם ישובים כבר, הם כנראה נפגשו לפני השעה שקבעו אתנו.
אנחנו מתיישבים בשתי המקומות היחידים שהיו פנויים במיוחד
בשבילנו.
מסתבר שאני מכיר מעט מאוד אנשים מכל הנוכחים.
אבל כל מי שאני מכיר, הוא כריש רציני בעולם הפשע.
אני לא מאמין שאני הולך להיות אחד מהם.
והנה היושב ראש, הלבקן הזקן הזה, הוא בין המאפיונרים הכי
גדולים בעולם.
זה פשוט לא יאמן, דמיון עולם הפשע המאורגן, לכל העולם הפוליטי
המטורף הזה.
כשהייתי פרחח מטומטם, שעושה שטויות, לא הבנתי את זה.

"שלום חברים חדשים"

אמר הלבקן.

"שלום"

ענינו.
הוא ישב בראש השולחן.

"אתם יודעים איפה אתם יושבים עכשיו?"

שאל.

"לא. איפה?"

ענינו בתמימות.

"אתם יודעים על איזה כסאות אתם יושבים עכשיו?"

המשיך לשאול בסקרנות.

"לא. אין לנו צל של מושג"

ענינו בחשד.

"אתם יושבים במקום האחים שיניצינו".

וכשהוא אמר זאת הרגשתי כאילו להקה של כינורות, מושכת לי את הלב
כלפי מעלה.
האחים שיניצינו, הם מאפיונרים שידועים היטב באזורי, מתעסקים
בעיקר בסמים.
חיסלנו אותם עוד יחסית בתחילת דרכנו, אחרי מסכת עינויים קלה
שהעברנו אותם.
חשבתי כבר, שזהו זה.
אכלנו אותה.
הם הולכים לסגור אתנו חשבון, כנראה על זה הם דיברו באינטרקום.
עכשיו הבנתי, זה הזמן לעצום עיניים.
לא ידעתי שהם בכלל שייכים לאיזה ארגון.

"בשל מותם הטראגי, הם לא יהיו נוכחים יותר"

המשיך, מותח את כל האווירה.
הלב שלי פעם בחוזקה. לא יכולתי אפילו לדמיין בצורה הכי פרועה,
איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה?

"את חוקי הג'ונגל, אין בכוחי לשנות...."

המשיך..

"ולכן לא נתערב בפרשת מותם, וברוכים הבאים, היורשים החדשים."

נשמתי לרווחה.
איזו הקלה.
חשתי כל כך בנוח.
כל כך בנוח עד ששחררתי 'נפיחה' מרעידת עולמות.
כולם הסתכלו עליי ושתקו.

"מה אכלת?"

צעק עליי בכעס הלבקן.
ניסיתי להיזכר.

"אה כן, אכלתי בוריטו שועית, עם אורז וחניכיים של פרה".

"חניכיים של פרה?"

שאל מישהו מהצד והמשיך,

"המקסיקניים האלה, אין להם גבולות. הם יתנו לך לאכול כל דבר.
אם כבר שוחטים פרה אז אוכלים אותה עד הסוף".

חתם במילות חוכמה אלו.

"מה זה? מה אמרת?"

שאלו בכעס איזה כמה מקסיקניים, שכנראה היו מנהיגי המאפיה
המקסיקנית, ואז אחד מהם החליט להחזיר,

"תגיד למאמא האיטלקייה שלך, שאם היא לא תחנך אותך ותלמד אותך
לסתום את הפה, אני אכניס לה ג'אבטה לתחת".

"מה זה?"

האיטלקי התרומם בלחץ, כאילו שמע שדקרו את אימא שלו.
הלבקן נחלץ להציל את המצב, והתחיל לאיים.

"כמה פעמים אמרתי לכם, בלי אמהות? אה? כמה פעמים? אתם יודעים
שאימא זה דבר קדוש, נכון?
אם אתם לא תתנהגו יפה, אני מחליף את הביקור השנתי בדיסנילנד
לביקור במפעל של ברגים"

לא יאמן איך כולם השתתקו בבת אחת.
רגע לפני, כמעט פרצה כאן מלחמת עולם.
כולם נרגעו.

"טוב. הגיעו אלינו 2 אורחים חדשים. הם הולכים לפתוח עסקים
שיהיו שייכים לארגון".

זהו הזמן להרשים אותם.
קמתי והתחלתי להוציא את השקופיות מן התיק.
הבנתי שהגיע הזמן לפרוש את כל התוכניות שלי, לשתף אותם, להראות
להם שאני לא סתם דג קטן.

"מה אתה עושה? שב!"

פקד אליי אחד החברים שיושב לידי. הוא הושיב אותי בכוח ושאל:

"למה קמת?"

שאל בפליאה.

"רציתי להציג את התוכניות שלי בפני הארגון"

אמרתי מתוך פליאה ואהבה מולהבת לארגון.

"תגיד, אתה לא בסדר? אתה קצת מסובב? הם יאכלו אותך חי, כולם
מחפשים כל הזמן רעיונות. הם יגנבו לך את כל הרעיונות".

אמר בביטחון רב.

"כן אבל זה חלק מהאר.."

ניסיתי להסביר, אך לשווא. הוא קטע אותי,

"שום דבר, לא מעניין אף אחד מה אתה עושה, אתה רק צריך להביא
סכומי עתק לארגון, ואז תקבל תמיכה מלאה מהארגון, הם פשוט רוצים
לראות כסף".

הרגשתי קצת מטומטם, טוב אני חדש, ולא כל כך יודע איך מתנהלות
הישיבות האלה.

"טוב. אחרי שהשתעשענו קצת, עם החברים החדשים, זה הזמן לעבור
לסדר הישיבה, אני מצפה מכל אחד לתת כל מה שהוא יכול, לא כמו
פעם שעברה"

אמר הלבקן, ברצינות ובכובד ראש.

"לכבות את האורות בבקשה"

פקד הלבקן, ואכן האורות כבו.
נדלק מסך ענק, עם מערכת סטריאו אדירה.

"מה אנחנו הולכים לראות?"

לחשתי ל 'יועץ' שישב לידי.

"אנחנו הולכים לעשות טורניר כדורגל, אל תדאג, לא כדורגל אמיתי,
אלא משחק וידאו".

הייתי בהלם, מה כך מעבירים את הישיבה, החשובה, המפורסמת שאליה
נקלעתי?

"אנחנו הולכים לשחק במשחק וידאו?"

שאלתי, מתקשה להאמין.

"מה אתה קופץ כל כך מהר? בשעתיים הראשונות בטוח שלא תשחק. אני
כבר עשר שנים כאן ולא שיחקתי מעולם בשעתיים הראשונות. אתה עוד
חדש, בטח תורך יגיע עוד איזה 6 או 7 שעות, אבל עד אז אתה חייב
לצפות בכל המשחקים".

אמר באדישות.
הייתי המום.
מה כך מעבירים ישיבה של ארגון הפשע? הארגון שמחזיק את כל
המדינה הענקית הזאת מהביצים, משחקים במשחק וידאו בישיבה שלהם?
איפה המאפיונרים האמיתיים, שהיו משחקים פוקר, סביב איזה שולחן
עגלגל, לאן הגענו?

"לפחות התכוננת? התאמנת? אם באת מוכן להציג כל מיני תוכניות,
אז בטוח התאמנת למשחק הראשון שלך".

"לא ידעתי שזה מה שהולך להיות בישיבה"

אמרתי בתמיהה.

"טוב. הלכו לך 10,000 דולר. לך ולחבר שלך".

סתם ככה הלכו לי 10,000 דולר? על מה? באמת לא הפריע לי להפסיד
את הסכום הזה.
מה שהפריע לי זה שלא הכינו אותי למשחק.
הוא המשיך,

"אתה חושב שסתם אנשים מתאמנים כאן כמה שעות במשך כל יום עד
הישיבה החודשית? יש לך פה תותחים רציניים, חלק מהאנשים כאן,
מכורים למשחק הזה, הוא זורם להם בורידים. כולם מתאמנים לישיבה
החודשית".

אני מקווה שאני אעמוד בחובות והזכויות של הארגון.
אחרי הישיבה, הלכתי לקנות משחק וידאו.


גולי בושידו

גולי בושידו הוא דוור. דוור ותיק, אני זוכר אותו עוד כילד,
כשהוא היה עובר בשכונה שלנו.
איך הוא היה מחלק את הדואר, פשוט לא ייאמן, כשרון מהלך.
כל מעטפה, בדיוק לאן שצריכה להגיע.
אין טעויות אצלו.
אני חושב שפעם התחפשתי לדוור, רק בכדי להפגין את הערצתי לאדם
הזה.
או שאולי.... אולי התחפשתי לליצן? אני כבר לא זוכר.
כמה שהוא עבד בדואר משמרות על משמרות, ואשתו עבדה במשטרה
וגידלה ילדים, זה לא מנע ממנו להיכנס לחובות שהם לא יכלו לצאת
מהם.
באותה תקופה מי שלט בשכונה?
עבדכם הנאמן.
ומי שלט בשוק השחור של הלוואות הכספים?
אתם כבר יודעים את התשובה.
אז הוא פנה אליי פעם, בקשר לאיזו הלוואה.
עזרתי לו, אך הוא לא הצליח לגייס את סכום הכסף הנדרש בזמן.
לי אין טינה לבן אדם, אנושי ביותר ומקובל עליי, אבל עכשיו הוא
משלנו, והוא יעשה מה שנרצה ממנו, אם לא אנחנו פשוט עורפים לו
את הראש.
עכשיו אנחנו מכוסים אפילו מהכיוון של הדואר. פשוט קשה לי
להאמין, כמה משתפי פעולה יש לנו בכל הרשויות האלה, בכל המוסד
הענקי של המדינה יש לנו אינסוף קשרים ושלוחות.
החזקנו מלא אנשים שנפלו לחובות בגלל, הימורים, סמים ועסקים
כושלים.
הם לרוב היו מכל מיני כוחות מגוונים: משטרה, בנקים, מס הכנסה,
קופת חולים, נמלי תעופה, עיריות, משרדים ממשלתיים, בעלי עסקים,
מנהלי רשתות ועוד ועוד....
יש לנו עובד אחד, שהוא אחראי לטפל בכל האנשים האלה, קוראים לו
ניק.
לניק יש פנקס של אנשים שחייבים לנו כסף.
יש לו עוד שני פנקסים,שבדרך כלל האנשים האלה מתמיינים אליהם:
פנקס אחד, אדום,  אלו שלא יכולים להחזיר את הכסף, והם מחזירים
אותו בעזרת טובות שהם עושים לנו.
פנקס שני, שחור, אלו שלא רוצים לשתף פעולה. בדרך כלל אנחנו
שוחטים את האנשים האלה.
אין מה לעשות, אנחנו לא מחלקים כסף חינם.
גולי בושידו הלווה מאתנו סכומים שהיו גדולים עליו, הוא לא חשב
שהוא לא יעמוד בסכומים האלה.
ניק קצת הבהיל אותו, באותו היום כשאמר לו:

"מעכשיו התחת שלך ושל המשפחה שלך שייכת לנו".

אבל הפחדן, שתף פעולה בצורה מלאה, וכך גם אשתו, היא לא העזה
לספר לאף אדם במשטרה, כי היא פשוט הייתה גומרת את כל המשפחה
שלה.
יום אחד, עלו על אשתו שהיא מזייפת צווים במחשב, השוטרים הפחידו
אותה עד כדי כך, שהיא ספרה את כל העניין, ושלחה את השוטרים
לחקור את בעלה.
בעלה, פחדן עד דמעות, הוא כבר לא יודע מאיזה כיוון הוא עלול
להיות יותר מסובך.
היכולת החזקה של השוטרים, הוא להשלות את האדם שהם החזקים.
הם יעמדו לצידו, ואם הוא לא ישתף עימם פעולה הוא יסתבך קשות עם
החוק.
לך תוכיח לכאלה אנשים שטעות בידם.
ממש צר לי בשבילו שהם סתם השלו אותו, אך הם גם חרצו את גזר
דינו.
הוא שלח שני אנשים שלי לתוך הכלא, אני הפסדתי המון כסף.
המשטרה, כמו שהבטיחה, שמרה עליו במשך כמה שבועות, עד שכל
העניין יירגע ולבסוף כולם יחזרו לחיות בשלום.
אף זמן שבעולם לא ימחק את גולי בושידו מהרשימה השחורה של ניק.
והזמן עבר...

חלפו שנתיים.
שמו שוטט שם בין שמות של עוד הרבה רוחות מהלכים, שאנחנו מחכים
למצב הנכון ופשוט גומרים אותם. נידונים למוות אלו לעולם לא
יכולים לחיות בשלווה, כי מבחינתנו הם מתים.
היום,
מחר,
עוד חמש שנים.
זה כל כך לא משנה.

יום אחד התקלקלה לנו עסקת סמים בשווי של 5 מליון דולר.
אתם יודעים לאיזה מצב רוח נכנס בן אדם כשמתקלקלת לו כזאת עסקת
סמים?
קודם כל אין סם בעולם שיכול לעודד לך את המצב רוח בכזה מצב.
המשטרה תפסה, הרסה ופירקה לי עסקה, אני פשוט לא מאמין, זאת
הייתה עסקה בטוחה.
הם לקחו לי 2 אנשים, קברו אותם בכלא ואין לי מושג איך אפשר
להוציא אותם, אבל סביר להניח שאני אאלץ פשוט להרוג אותם לפני
שיצליחו לשבור אותם בכלא.
פתאום חשתי בחילה, הקאתי את הנשמה שלי דרך חלון המכונית.
איזה יום נאחס.
סטיב יושב לידי, ממשיך להריץ את אבקת הקסם שלו.
אנחנו עושים שורות שורות, עד שאני מרגיש את המוח שלי בוער.
העברנו קצת לניק.
אני לא אוהב לקפח עובדים שלי.
ניק לא עושה הרבה 'חומר', אבל כשהוא מריץ, אז גם רצים לו
רעיונות נפלאים בקופסה שלו.

"יש לי רעיון"

אומר ניק לפתע.
הוא מוציא את הפנקס השחור שלו.
בוא נלך לרצוח, לשיפור מצב הרוח.
כולנו מתפוצצים מצחוק והתרגשות מהרעיון הגאוני.
בזמן שניק קורא שמות, של אנשים מועמדים לחיסול, הנהג מתערב,

"מה איתי אני לא מקבל איזו שורה או שתיים?"

ישר הבאנו לו כאפה לצוואר.

"אתה לא מתבייש? אתה נוהג עכשיו, יש לך אחריות".

כולנו התפוצצנו מצחוק.
סטיב הורה לנהג לעצור בצד הדרך,

"קח, שרק לא תבכה לנו כאן, שלא תגיד שאנחנו לא מפנקים אותך".

ונתן לו להריץ איזו שורה או שתיים.
אמרתי לכם, אני לא אוהב לקפח את העובדים שלי.

".....גולי בושידו"

איך ששמעתי את השם הזה, דם התנקז לי מכל האיברים בגוף, ישר
למוח.
השם הזה הרעיד כל עצב בגוף שלי.

"אני זוכר את הבן זונה הפחדן הזה שהוריד לנו שני אנשים"

אמרתי בכעס.

"כן. בוא נעשה איזה ביקור אצל גולי, הרבה זמן לא ראינו אותו".


אמר ניק.
אנחנו מגיעים לפתח ביתו.
ניק דופק על הדלת.
ניק עומד לפני כולנו. הוא מכיר רק את ניק, אותנו הוא לא ראה
מעולם.
אבל אנחנו ראינו אותו, במשפט.
אני נזכר בפרצוף של הבן זונה הזה, ואני מת להרוג אותו עכשיו.
אני זוכר איך הבטחתי לעצמי, בזמן המשפט, שאני אהרוג את הכלב
הפחדן הזה בידיים שלי.
הדלת נפתחת.
מי פותח לנו את הדלת?
גולי בושידו, בכבודו ובעצמו.
הבן אדם התחיל להחליף צבעים, כשהוא ראה את ניק.

"מה נשמע גולי?"

שאל אותו ניק.
גולי שתק.
הוא עדיין היה בהלם מהביקורת הלא צפויה שלנו.

"אני מקווה שאתה זוכר אותי"

אמר ניק.
גולי התחיל למלמל כל מיני מילים ומשפטים לא ברורים במיוחד,
במילא אף אחד מאתנו, לא באמת חשב להקשיב לו.
לא עניין אותנו איזה תירוצים עומדים לו על קצה הלשון, כי במילא
אנחנו הולכים לחסל אותו.
סטיב ישר התנפל עליו, הכניס לו קצת מכות, ואז אחז אותו בלפיתה,
מהסוג שהוא לא יכל להשתחרר ממנה.
גולי היה באמצע ארוחה משפחתית.
כמה מתוק.
הוא שומר על איחוד המשפחה.
קשרנו את כל בני המשפחה, וכיסינו להם את העיניים.
הם צעקו כמו מטורפים, ולכן הם גם קבלו מכות עד שכולם השתתקו.
גולי רעד ובכה, הוא התחנן לחייו, אך בכל פעם שהוא הוציא מילה
מהפה, הוא קיבל מכות.
הוא ישב על ברכיו.

"איך זה להיות חופשי גולי, אה?"

שאלתי.
הוא לא ענה.
שלחתי עליו אגרוף.

"איך זה להיות חופשי אה?"

שאלתי בשנית.
הפעם הוא ענה,

"טוב".

"כי יש לי שני אנשים בכלא, שאני צריך לספר להם, איך נראית
ארוחה משפחתית, מכיוון שבעשר השנים הקרובות הם לא הולכים לצאת
מהכלא"

"תקשור אותו"

אמרתי לסטיב.
הוא קשר את גולי היטב.
אנחנו מענים את גולי.
מכים בו ללא רחמים בכל מיני אזורים בגוף, אך שומרים על הכרתו.

"תוריד לו אצבע"

אמרתי לסטיב.

"לא לא לא את כל היד יא מטומטם"

צעקתי על סטיב.
גולי צרח את נשמתו החוצה.
בני משפחתו בכו וצעקו.
התחלנו לרטש את גופו. הפכנו את הבן אדם לדייסת אנוש.
ערבבנו את גופו, עם האוכל וחלקנו בצלחות של הסועדים.
הנחנו את ראשו במרכז השולחן.

"זהו הגבר של המשפחה המוצלחת שלכם. הוא קנה לכם את הארוחה
הזאת, עכשיו תאכלו אותה".

אמרתי בפסיקה שמסיימת את שהותנו שם.
ניתקנו את קווי הטלפון. נעלנו את כולם בבית.
מה ששמענו מהמכונית זה צרחות, צרחות ועוד הרבה צרחות.
למזלנו הבית היה מבודד, כך שאפילו לא מיהרנו.

"סטיב. בפעם הבאה שאני אומר אצבע אז אצבע. למה אתה מתחכם?"

"גם לרצוח לא נותנים בשקט. אתה כל הזמן חייב להעיר ולשלוט.
ועוד איזה הערות:
סטיב אתה משתמש יותר מדי בסמים, סטיב תתרכז בעבודה, סטיב רק
אצבע לא את כל היד בלה בלה בלה, אני כבר לא יכול לשמוע את הקול
שלך".

הפעם סטיב ממש התעצבן.
אבל אני יודע שאני צודק.
פניתי אל מומחה ההוצאות להורג שלנו, ניק.

"ניק. קודם אצבעות ואז יד נכון?".

"תקשיב. כל אחד רוצח בדרך שלו. אני לא מאמין שיש באמת דרך
מסוימת לרצוח. אבל מה שבאמת חשוב ברצח זה להנות, אם לא נהנת מה
עשית בזה?"


על מערכת יחסים אחת...

בתחילת שנות השלושים שלי, הכרתי בחורה יפהפייה, ששמה  ליסה.
היא באה ממשפחה ענייה, מעולם לא ראתה כסף.
היא חשבה שאני מתפרנס ביושר, ושירשתי את הכל. היא לא ידעה איך
השגתי את כל העושר שלי.
השתדלתי לא להביא את העסקים הביתה.
אחרי כל כך הרבה שנים של בדידות, ומערכות יחסים מזויפות, נפתח
ליבי.
בדרך כלל היה לי די קשה להכיר נשים רגילות, אך לפעמים היו לי
דחפים עזים לצאת מהעולם שלי ולהתחבר לאנשים רגילים.
התאהבי בה, או יותר נכון בוקר אחד התעוררתי וגיליתי שאני
מאוהב.
היה לה גוף של נערה בת 17. עור שחום-שזוף, חזה מלא עומד, שיער
מתולתל שחור, מסוג הנערות שלא פוגשים כל יום במדינה הזאת.
כל כך אהבתי אותה, שהתחלתי לזרוק כסף לעברה, הצפתי אותה בכסף.
בשבילי לא היה ערך לכל הכסף הזה.
בשבילה?
היו אלה כמויות אדירות של כסף.
קניתי לה המון דברים.
נתתי לה תחושה של מלכה.
לקחתי אותה לנשפים.
הסתובבנו ביחד בעולם.
קניתי לה יאכטה, מכוניות, משרתים בלי סוף, נתתי לה חופש
מוחלט.
באמת אהבתי אותה בכל לבי, ולא היה איכפת לי לתת לה את כל מה
שעומד לרשותי.
התחלתי כבר לראות חיי נצח עם אותה הנערה.
עד ש..
עד ש.. התחלתי להבחין שהיא מתחילה לשחק איתי, היא התחילה לנצל
את המצב שהיא שולטת בי, ואת היכולת שלה להשיג כל מה שהיא רק
רוצה.
את האמת?
לא כל כך היה לי קל להבחין ב-כאלה דברים, כי תמיד ניסיתי לשכנע
את עצמי שהיא פשוט מתענגת על המתנות שלי.
כשעמדתי בצומת הלא מובנת הזאת, ונכנסתי למשבר ראשוני, אחרי
תקופה כל כך רגועה,לקחתי איזה שבועיים נופש, נסעתי להרים לנקות
את הראש, יותר נכון לשטוף את הרגשות שלי כלפיה, במורד ההרים.
לרגע הרגשתי כמו איזה ילד קטן שמתאהב בטיפשות,  הרגשתי מגוחך
עם עצמי ועם הדמות החזקה שיצרתי.
כל הזמן הזה שהיינו ביחד, לא חשפתי את פרצופי המאיים, היא לא
ידעה על חיי כעורף ראשים.
היא חשדה שיש לי איזה כמה עסקים מעט לא חוקיים, אולי שאני
מעלים מס או משהו קטן כזה.
זאת מכיוון שפעם היא שאלה אותי ולא עניתי לה בתשובה חד
משמעית.
המסקנה שהגעתי אליה, היא, שאני חייב להעניש אותה.
אם היא באמת חושבת שהיא שולטת במשחק, אני אראה לה, עד כמה היא
טועה.
אימרה מפורסמת ונדושה, ששולטת חזק בהגיגי המאפיונרים:
'מי שמשחק באש נכווה'
וכוויות רבות ומיותרות עשתה לי הילדה, אך היא לא יודעת שמי
שמשחק באש שלי, נשרף.
אני אפשיט אותה בבת אחת, ואשרוף אותה לאט לאט, על גחלים
לוהטים.
חזרתי מההרים, נעול לגבי החלטותיי.
כשפגשתי אותה, דאגתי להראות לה עד כמה התגעגעתי אליה.
העמדתי פנים, כאילו אני מתאהב בה מחדש בעוצמה מלאה.
הכפלתי את סכומי הכסף שנהגתי לתת לה.
הפעם החלטתי להפגיש אותה עם עולמות, שניסיתי למנוע בעדה
לפגוש.
עולם של אנשים 'יפים ועשירים'.
החלטתי לתת לה לנגוס בפרות האסורים.
בעזרת חברה חזקה ורכלנית, הצלחתי להכניס אותה לאיזה מעגל חברתי
של מספר בנות עשירים שהיו צרכניות סמים, ובעלות לחץ חברתי
חזק.
המשכתי בתוכניתי.
צבוע, סובלני, שונא אותה בצורה מטורפת.
עומד עם הכוונת בסבלנות, נושם נשימות עמוקות, ורק מחכה לרגע
שבו אני אוכל לירות את הירייה.
העמדתי פנים שאני מתאהב בה כל פעם מחדש. הצפתי אותה כל פעם
במתנות.
השליתי אותה שהיא שולטת בי ללא גבולות.
הרבה פעמים הייתי קרוב להישבר, כשנתתי לה לשחק בי לפעמים,
בצורה די טיפשית.
השנאה שלי רק הלכה וגברה.
הסקס שלנו הפך להיות להרבה יותר אלים.
אני, פירקתי שנאתי אליה באלימות מינית, והיא אהבה את הכאב כי
היא ידעה עד כמה היא רעה.
חודשים עברו ועברו...
היא התנתקה מכל החיים השחורים והאפלים שהיו לה, מכל עולם העוני
שלה.
היא התעלמה לחלוטין ממשפחתה ומחבריה, היא חיה בעולם חדש,
מסוממת לחלוטין.
בערב שבו חגגנו, שלוש שנים לזוגיות שלנו, לקחתי אותה לארוחה
רומנטית.
דאגתי שהכל יהיה מושלם.
הייתה תזמורת ענקית, מלצרים מזמרים, סמים בכמויות, מאכלים
חלומיים וכוס קולה עם קרח.
החלטתי שזהו הרגע.
הצעתי לה נישואין. הבאתי לה טבעת יהלומים יקרה.
האכלתי אותה באינסוף חלומות מזויפים שהתרוצצו לי בראש, שהיא
תנהל את הבית, ושהיא תארגן נשפים, שיהיו לנו ילדים וכו'
וכו'....
רקדנו לאור נרות.
שיכורים, מסוממים.
הגענו לחדר המיטות, שם הזדיינו כל הלילה, כמו בימים הראשונים
כשרק הכרנו, בלהבה לוהטת.
שנינו הרגשנו שהכל מושלם, שנינו הרגשנו שולטים, אבל אני היחידי
שידע מי באמת שולט.
חיכיתי ער, עד שוידאתי שהיא ישנה.
הוצאתי מהמגירה פד עם חומר הרדמה, והצמדתי לפיה.
היא אפילו לא התעוררה.
קראתי לניק, שביקשתי ממנו להישאר ער מחוץ לחדר.
הוא עזר לי לסחוב אותה, עירומה למכונית.
השלכנו אותה באחת הסמטאות החשוכות והעזובות של העיר.  
כל הדרך הייתי מלא אנרגיה וריגוש, ביצעתי שינוי מאוד משמעותי
בחיי.
כשהגענו, חזרה הביתה, ארזנו את כל רכושה בארגזים.
הבאתי משאית, שאספה את כל הארגזים, ואין לי מושג מה הם עשו עם
זה אחר כך אבל בטוח מצאו שימוש בבגדים היקרים שלה, בתכשיטים,
באיפור וכל שאר הרכוש שהיא צברה במהלך השנים האלה.
כשארזנו, מצאתי כל מיני דברים סנטימנטליים, שנתתי לה במהלך
השנים.
ואז הבערתי מדורה קטנה בחצר.
שרפתי תמונות, מתנות, מכתבים וכל דבר שעלול להזכיר לי אותה.
זו הייתה חוויה קשה, רעה ומענגת.
הסבל שסבלתי באותו הרגע, הוא העונש הברור שלי, לעיוורון
המטומטם שלי.

בסביבות שעות הבוקר המוקדמות, היא התקשרה מספר פעמים.
כשהיא הזדהתה, אף עובד לא הכיר אותה, וניתקו לה את הטלפון
בפנים כשהיא התעקשה שהם מכירים אותה.
מסתבר שהיא צברה כוח, והגיעה אל פתח הבית.
כל האנשים שצווו על ידי לא להכירה, מלאו את תפקידם במשחק
מצוין.
באותו הרגע כבר חשבתי לפתוח תאטרון בביתי.
לא יכולתי להפסיק להשתעשע במוחי, בעודי רואה אותה מהחלון
למעלה, בוכה וצורחת.
כל האנשים שנהגו לשרת אותה, התייחסו אליה כאל בן אדם זר, שרק
הגיע אל הבית.
היא חיכתה מספר שעות בחוץ, במעין ניסיון לשכנע מישהו שיקרא לי,
אך כולם ענו לה בטענה שאני עסוק, והיא צריכה לקבוע פגישה.
אחד המשרתים קבע לה פגישה למחר.
זהו.
היא נכנסה למגרש שלי, לחוקי המשחק שלי, ואני בספק אם היא תצליח
לצאת מהמדורה שהכנתי לה.
הגיע הרגע לו חיכיתי כל כך הרבה זמן.
היא נכנסה אליי למשרד, לפגישה שנקבעה לה. היא התחילה לצרוח
ולזעום,

"תפסיק עם המשחקים האלה. חשבתי שאתה אוהב אותי. דיברנו על
חתונה, ילדים, משפחה, אתה לא זוכר?"

היא התחילה לבכות, והבכי שלה התערבב עם הצרחות, איזה מחזה
מזוויע, איזה תענוג.

"מצטער גבירתי, מעולם לא ראיתי את פנייך, הבכי שלך לא יגרום לי
להכיר אותך פתאום".

היא בכתה, התחילה להכות את הכורסאות.

"אני מבקש ממך גבירתי להירגע"

אמרתי בטון קר ורגוע. כל נהנתי להתעלל בנמלה הזאת.

"אם את צריכה עזרה כספית, תוכלי לקבוע פגישה עם ניק, הוא אחראי
על ההלוואות".

"מה?"

הפסיקה לבכות והתחילה להקשיב, מסתבר שעדיין כסף גורם לה
לריכוז.

"את בטח צריכה כסף, לכל מיני דברים".

התכוונתי לסמים. היא הספיקה להפוך לצרכנית סמים כל כך גדולה,
שזה מה שניתק אותה ממשפחתה והסובבים לה.
פה בעצם נכנסת הדמות המקצועית שלי, הגנגסטרית, הדמות שהיא עוד
לא זכתה להכיר.
נשים במצבה, אלו נשים שמגיעות אליי עם פתרון מוכן.

"אני אעזור לך, אבל בשביל זה את צריכה לעבוד קשה, את מוכנה?"

זה היה ברור שהיא מוכנה, היא כל כך משתוקקת למנת הרואין שהיא
תיתן את נשמתה בתמורה.

"אני אעשה הכל, בבקשה"

אמרה בתחינות ותחנונים.
קראתי למספר גברים מחוספסים מעולם הפורנו, שייקחו אותה לחדר
הווידאו.
הפשיטו אותה.
הם נכנסו בתורות, כשיש צלם בודד בחדר, וזיינו אותה כמו כלבה.
לאחר מכן כולם יצאו החוצה.
הם זרקו לה מנת הרואין עם כל הציוד הנלווה, והשאירו אותה נעולה
בחדר.
הם היו צריכים לחכות לקריז הבא שלה.
הם חיכו עד שהיא התחילה להשתולל.
הפעם הם נכנסו פנימה, לבשו על פניה מסיכה.
הם הכו והשפילו אותה.
במשך שלושה ימים היא בילתה כשמכים ומזיינים אותה, ולסירוגין
היא מקבלת מנות הרואין, אשר היו האור וטעם החיים שלה.
לאחר שלושה ימים, הציבו אותה במשרד שלי.
היא הייתה כל כך מאולפת, שקשה היה לי להאמין שזו היא.
לאחר מכן ביקשתי ממנה למצוץ לי, גמרתי לה בפה, ושלחתי אותה
לרחוב עם 5000 דולר.
לאחר שבועיים היא חזרה חסרת כל.
הושבתי אותה לידי.
פתחתי את הטלביזיה, הצגתי לה את הסרטונים שבה היא השתתפה,
מלווים במוסיקה וערוכים בצורה מקצועית.

"את יודעת שכל צרכני הפורנו במדינה, מביאים ביד על הסרטון שלך?
הבנתי שהוא הפך להיות כל כך פופולארי, שאם תצאי לרחוב אנשים
יבקשו ממך חתימה".

היא התחילה לבכות.
הוצאתי את הזין שלי ונתתי לה למצוץ בשנית.
משום מה, הדמעות שלה רק גרמו לי לרצות להשפיל אותה עוד.
אחרי שגמרתי, הלכתי לסדר לה חדר, באחד מבתי הזונות שברשותי.
היא ניסתה במשך המון זמן, בכל הפעמים שהייתי מגיע לבית זונות
להשפיל אותה, להזכיר את מערכת היחסים שהייתה בינינו.
מעולם לא עניתי לה והכחשתי כל מערכת יחסים.
התנהגתי אליה כמו לכל זונה שעבדה אצלי.
יום אחד היא פנתה אליי ברצינות ושאלה אותי:

"איך היה לך לב להפוך אותי לזונה?"

לא יכולתי שלא לענות לה,

"אני לא הפכתי אותך לזונה, את תמיד היית כזאת".

אמרתי בקור.

"אני אהבתי אותך"

ענתה חנוקה מדמעות.

"אז עכשיו תחלקי את האהבה שלך, להרבה חלקים קטנים ותגישי אותם
לקליינטים שלך".

ועזבתי.


מלון לאנשים שאוהבים לממש דברים די מוזרים שעוברים להם בראש
ומוכנים לשלם על כך המון כסף

לפני שנתיים, סיימנו לבנות בית מלון.
זהו בית מלון יוקרתי ויפה, אך אף אחד לא מגיע אליו למטרת שינה,
וזאת מכיוון שהמחירים גבוהים בצורה יוצאת דופן.
אנשים היו מגיעים לקבלה, ממלאים טפסים לגבי הפנטזיות שלהם,
לגבי כל מה שהם רוצים שיקרה להם אי שם בחדרים הפרטיים.
ואז הם מקבלים הצעות מחיר.
הם לא ממש חייבים להופיע בקבלה, יש לנו כל מיני דרכים
אנונימיות למימוש העניין.
הזונות שעובדות במלון, חלקן גרות במלון והן שייכות לי, עובדות
מקצועיות שעובדות איתי כבר שנים, חלקן עצמאיות מקצועיות שבאות
לעשות את הכסף שלהן.
כל החדרים היו מצוידים במצלמות נסתרות.
החדר הקטן ביותר הוא בעל שני מצלמות, ואילו החדר הגדול ביותר
הוא בעל חמש מצלמות.
המצלמות היו כבויות רוב הזמן, אך מרגע שחדר כל שהוא היה פעיל,
במהרה היו נדלקות ומהבהבות בלוח הבקרה.
כמו כן, כל החדרים היו מצוידים במיקרופונים נסתרים.
הפרוייקט הזה היה אחד מהפרוייקטים היקרים ביותר שלנו.
היינו מבלים הרבה במלון הזה, זאת לזכות חדר הבקרה הסודי
והיוקרתי שלנו.


חדר הבקרה

חדר הבקרה, היה מעין סלון מפואר עמוס במשקאות, סמים, ומאכלים.
כמו כן היה מסך טלביזיה ענקי שדרכו ניתן היה לשלוט על כל
המצלמות במלון.
תמיד היה לנו מעניין.
לפעמים היינו מעלים זונות לחדר הבקרה, ומזיינים אותן.
רוב הזמן שבאמת רצינו לבדר את עצמנו, היינו מגבירים את הווליום
במערכת הסטריאו, לוקחים אסיד ומתפוצצים מצחוק.
ניסינו כל כך הרבה פעמים להבין את הסטיות החולניות של כל מיני
אנשים, ומעולם לא הצלחנו להבין מדוע אותם אנשים מכובדים מבקשים
להגשים כאלה פנטזיות.
היינו מקליטים חלק מהמעשים המתרחשים באותם חדרים, ואז מריצים
חזרה וצופים שוב.
הייתי אומר לסטיב:

"סטיב, האנשים האלה צריכים להשקיע את הכסף שלהם בפסיכולוגים
ולא בזונות"

והוא היה מסכים איתי.
למרות שאחרי זמן מה של צפייה התחלתי לפתח חיבה, לכל המשחקים
האלה.
ופסיכולוגים?
כל אחד צריך איזה פסיכולוג או שניים, אם לא שיעזור לך אז סתם
שיהיה למי לזיין את השכל.
לפעמים הבנתי שאני כאן הסוטה הכי גדול, כי אני צובר את כל
הסטיות של כל האנשים בחדרים, אבל למי איכפת? ממתי אני דופק
חשבון למישהו?
יום אחד, אני וסטיב חוזרים מאיזו פגישת עסקים מוצלחת, מאושרים
עד הגג.
אנחנו מתיישבים, מתחילים לחגוג.
אני מכין קוקטילים, וסטיב מכין את שאר ענייני הסמים.
כל חובב סמים, שיראה את אוסף הסמים שיש לנו בכספת, יהיה גאה עד
מאוד באוסף הזה.
שנינו מסוממים, יושבים וצופים באחד החדרים.
נכנסות לחדר שלוש נשים שחורות, חטובות, לבושות עור הדוק.
סביר להניח שהן עובדות עצמאיות כי אני לא מצליח אפילו לזהות
אותן.
איזה קשוחות, כמה יפות, אולי כדאי להעלות אותן לחדר? אני
מתכוון, אחרי שהן יסיימו אם הלקוח.
פתאום אני מזהה את הדמות שנכנסת לחדר. אני פונה לסטיב,

"סטיב! זה לא קרלוס?"

"כן, מה הוא עושה כאן?"

סטיב שאל בפליאה.
קרלוס הוא אחד מהחברים בארגון, אני לא מאמין שהוא הגיע למלון
שלנו.

"זה הולך להיות מעניין"

אמרתי בחיוך לסטיב.
שנינו התפקענו מצחוק.
התרכזנו ושקענו בנעשה בחדר.
קרלוס מתפשט ויורד על ברכיו כמו כלב.
אחת הזונות שעומדת סמוך אליו אומרת לשאר חברותיה,

"תראו איזה קעקועים יש לאפס הזה על התחת"

כולן מסתכלות בתדהמה.
ואז חברתה צועקת,

"מה זה? אתה נאצי בן זונה? צלב קרס ו-KKK ? אתה לא תצא מזה
בשלום, גזעני מסריח".

שאלתי את סטיב,

"תגיד סטיב, קרלוס נאצי?"

"מה לא ידעת? הוא היה חבר די ותיק בקו קלס קלן, אבל
כשהמיליונים התחילו להיכנס לו לכיס, הוא זנח הכל. לא עניין
אותו יותר כל החרא הזה".

אנחנו ממשיכים לצפות בנעשה, אנחנו לא מסוגלים לפספס אפילו
רגע.
קשה היה לי להאמין שהבן אדם הזה כל כך קשוח, ובחדרי חדרים הוא
חתלתול מוכה.
אחת מהן צועקת בכעס,

"תראו את הזבל הלבנבן. נאצי. אנחנו נראה לך מה עושים למי ששונא
שחורים".

אחת הנשים מכניסה את כף רגלה לתוך הפה שלו.

"תמצוץ, יא חתיכת קוקסינל, אני מקווה שאתה לא חושב שאתה יכול
לצאת מכל העניין הזה בקלות".

היא דוחפת את הבוהן שלה לתוך הפה שלו וצועקת:

"תמצוץ טוב, עבד לבנבן".

חברות שלה מתפוצצות מצחוק.
הם הופכים אותו.
הוא שוכב על הגב.

"תשב על התחת".

מצוות עליו, והוא עושה כדבריהן.

"תפתח את הפה"

הוא פותח את הפה, כאילו הוא מנסה לשתות גשם.
הן ניצבות מעליו ויורקות מטר של יריקות בניסיון להכניס לפיו,
אך הן מפספסות וממלאות את כל פניו ברוק.

"על ארבע"

מלוכלך, הוא חוזר לתנוחת הכלב שלו.
כולן מתפוצצות מצחוק.
הן מתחילות להכות אותו על ישבנו.
שני נשים מרכיבות זין מגומי, אחת מהן ניגשת אליו מאחור והשניה
מגיע אליו מקדימה.

"אנחנו הולכות לזיין אותך. זה מה שאנחנו עושים לאנשים כמוך, רק
ככה לומדים".

האחת מחדירה לו לתחת, והשנייה ממלאת את פיו.

"תמצוץ טוב, אנחנו נהפוך אותך להומו, כי גבר בטוח לא תצא מהחדר
הזה".

אחרי שהמשיכו לקלל אותו, להכות אותו, לזיין אותו, הן הכניסו
אותו לכלוב מיוחד.
הן עלו מעל הכלוב, והתחילו להשתין עליו.

"תפתח את הפה, בית שימוש מהלך".

צרחו עליו.
הן השתינו עליו בתורות.

"תשתיני לו לתוך הפה" אחת צעקה.

אני וסטיב היינו המומים, לא מהמתרחש, אלא מקרלוס.
אנשים ביצעו סטיות הרבה יותר חולניות בחדרים האלה, אבל קרלוס?

"אני לא מאמין שקרלוס אוהב את החרא הזה"

אמרתי לסטיב.
סטיב התפוצץ מצחוק.

"אני חייב לשמור על הקלטת הזאת"

אמר והוציא אותה.

"סטיב! שלא תעז לחשוב על שום שטות, אנחנו ביחסים טובים עם
קרלוס, אתה יודע שהוא מטורף, שלא תחשוב להתעסק איתו אפילו
לרגע".

"לא, מה פתאום, זה רק לשעשוע ולעת צרה"

אמר בביטחון.
לעת צרה?
הוא מפחיד אותי לפעמים.


דיכאון

לאחר כל השנים האלה, של הסכנות, העסקים, תחושת ההתקדמות
והעשייה, קשה היה לי באמת להאמין שאני אגיע למצב שלא אעשה
דבר.
לפעמים אני מגיע לכל מיני פגישות, ענייני פוליטיקה ושוחד
שתופסים לי חמש שעות בשבוע.
יש לי אנשים שמנהלים ומטפלים בכל הדברים.
מה שיעיל במערכת שבניתי, היא, שיש לי אנשים שמשגיחים על
המנהלים, וכך אני מונע מאנשים 'לאבד את הראש', מכיוון שמדובר
בכמויות אדירות של כסף.
אפילו את פגישות הארגון שינו.
כבר לא משחקים משחק וידאו, הם עברו לגולף.
אני שונא גולף.
אני כל הזמן מוקף בשומרי ראש, מכיוון שראשי מבוקש כל כך אני
זקוק להגנה מקיפה.
לפעמים אני לוקח סיכון ומתגנב ללא שומרי ראש, לאיזה בית קפה,
ורק מקשיב לשיחות של אנשים.
בדרך כלל הבעיות הן בעיות של כסף, נשים, עבודה, לימודים,
ספורט, סמים ועבירות קטנות.
איך שזה גורם לי געגועים לאותה התקופה.
להיות חופשי.
להיות בבעיות כספיות.
עוד פעם לחזור להיות צעיר.
איך הזמן עבר ככה בין האצבעות שלי, חשבתי לעצמי שאני עוד יכול
לאחוז בזמן, כמה מגוחך מצידי.
עם השנים גיליתי שהבעיות האלה, כל כך חשובות.
הן חשובות מכיוון שהן מסיחות את דעתך מחוסר המשמעות המחריד של
החיים.
כנראה שככל שהזקנתי, התעייפתי ליצור משמעויות מזויפות לחיים,
אני שוב חי בחוסר משמעות טוטאלית לחיים.
הגעתי למסקנה, שאותה חוסר משמעות תוקפת אותך בשני מקרים:
- כשאין לך דבר.
- כשיש לך הכל.
לפעמים אני מקנא באנשי העדר האלה, שהם חסרי חשיבה עצמאית
אמיתית.
יש ביניהם אחווה משותפת בדרך כלל.
יש להם את אותו הפחד.
בתחילת הדרך, כשאתה צעיר, יש אקשיין ועניין.
אתה נלחם להשיג דברים.
יש כאלה שכל חייהם נלחמים, יש כאלה שסיימו להלחם בגיל צעיר,
כמוני.
היום אני סתם נוסע על כביש ישר ומשעמם, שקצהו לא מבשר טובות.
חושב לעצמי, מה אני אוהב יותר? את שפת ההרהור או את שפת
הדיבור?
בזמן האחרון אני מרגיש כאילו נפשי מנסה לשכנע את מוחי לשים קץ
לחיי.
עכשיו שאני חושב על זה....
אולי זה בגלל שבזמן האחרון התחילו להיות בי סממנים של
אימפוטנציה.
הסתובבתי ליד בית הקפה שנהגתי להתגנב אליו תכופות.
יש שם הצגת יחיד, שמציג אותה אותו אדם, במשך כל שבוע לאורך
שנים.
להצגה קוראים :'זאב הערבה'
וזהו על שם ספר שנכתב על ידי הרמן הסה.
אני יושב אל מול הים.
בדרך כלל אני לא מקשיב לאידיוט הזה שם שנוהם, ומלא אנשים
מקשיבים לו, מאזינים לו, מנתחים את השטויות שהוא אומר.
היום, בעוד גבי מופנה אליו, ואני בוהה בים, נקלטו באוזניי חלק
מהמשפטים:

"'בני האדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם יודעים
לשחות'. האין זה שנון? מובן שאינם חפצים לשחות! הרי הם נולדו
לקרקע מוצקה ולא למים. ומובן שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו
לחיות, לא לחשוב מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה
בראש מעייניו עשוי אמנם להגיע לגדולות בתחום זה אך בכך הוא בכל
זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו לטבוע בהם".

החלטתי לעזוב את הים.
כי מחשבות הוא כבר לא מרוקן מראשי הטרוד, טרדת חינם.
באותו היום, קיבלתי מתנת נופש מאיזה שותף לעסקים, באיזה אי
מבודד בקאריבים.
באותו היום החלטתי לנסוע, וזאת מכיוון שהייתי חייב לנקות את
הראש.
ישנתי בטירה מפוארת.
המתנה כללה שלוש תתי מתנות והן:
ג'ולי, סינדי ובטי.
הטירה הייתה מאובטחת מאוד. מסביב לטירה היו המון שומרי ראש,
אשר לא אפשרו לאף ספינה להגיע לאי.
3 ילדות בנות 17, חטובות ויפות שעיסו, בישלו, דאגו וזיינו
אותי.
יותר נכון, אני לא יכולתי להפסיק לזיין אותן.
וכך הלך יום רגיל באותו השבוע:
אני נמצא בחצר בריכת השחייה, מריץ לי קצת לבן ומשתזף.

"בטי? בטי? איפה את?"

שאלתי בקול צרוד ועייף.

פניתי לג'ולי,

"איפה בטי?"

"בטי מבשלת עכשיו"

אמרה ג'ולי, שמחה בחוסר נוכחותה של בטי.

"טוב"

עניתי קצת מאוכזב, אך ידעתי שאני אדע איך להתמודד עם הבעיה
הזאת.

"ג'ולי?"

בדקתי עם היא עדיין שומעת אותי.

"כן?"

ענתה בחיוך.

"תמצצי לי!"

פקדתי עליה.

"כן אדוני"

ענתה כנועה.
איזה עבד משובח, אני אוהב עבדים שמסתובבים לי בחצר עם חיוך על
הפנים, היא שמחה להיות העבד שלי.
ג'ולי עזבה את כל העיסוקים שלה, התקרבה אליי, ליטפה לי את
החזה, הוציאה לי את הזין ומצצה לי, תקופת זמן של חצי שעה.
לא הייתי מחורמן בכלל, סתם רציתי שמישהי תמצוץ לי, בשביל
הכיף.
די מהר, הלך והתפוגג הדיכאון שבו הייתי.
מרבית הזמן הן חיפשו איך לפנק אותי, כי מי שמפנקת אותי הכי
טוב, מקבלת המון טיפים.
לפעמים, אחרי איזה כמה שורות, הייתי מקבל כוח, ואז קם, תופס
אחת מהן ומעמיד אותה על ארבע ואז הייתי מזיין אותה באלימות,
בעוד שני חברותיה צוחקות.
היא צורחת, ושני חברותיה צוחקות.
זה היה מחרמן אותי.
לפעמים הייתי פוקד עליהן לשחק אחת עם השנייה.
מדי פעם הייתי מזיין אותן ממש חזק, עד שדמעות היו יוצאות להן
מהעיניים.
לפני שעזבתי, כשחילקתי טיפים לילדות, ניסיתי להסביר להן כמה הן
עזרו לי לשפר את מצב רוחי, אך סביר להניח שהן לא הבינו.


בגידה, חשבון נפש וסוף

הבגידה

ככל שהזמן עבר, אני וסטיב רק הלכנו והתרחקנו.
סטיב מצא לו איזו אשה-קורבן, אחת כזאת שהיה מכה ומתעלל בה.
הוא אמץ אותה ואת שלושת ילדיה, הם היו עניים ולא היה מי שיעזור
להם.
סטיב פרש מהארגון.
יותר נכון, הארגון הכריח אותי לגרום לו לפרוש.
הוא היה עושה יותר מדי שטויות, וזה היה השפעה ישירה של כל
הסמים.
העמיסו עליו כסף, נתנו לו תפיחה על השכם, ודאגו שהוא לא ישב
סביב השולחן הזה יותר.
באותה הדרך, גם הקשר ביני לבינו נותק.
הבנתי שהוא סגר את כל העסקים שנותרו לו, ובזבז את כל כספו על
סמים והימורים.
הוא הגיע אליי מספר פעמים, להלוות כסף.
לא שהייתה לי בעיה להביא לו כסף, היה לי כסף בלי גבולות, פשוט
אם הייתי נותן לו כסף כמה שהוא רוצה, הוא היה מבזבז בלי גבולות
ובחוסר הבחנה.
כשהוא התחיל להגזים, אני ניתקתי את הקשר.
אז די הרבה זמן לא ראיתי את סטיב, אין  לי צל של מושג מה עובר
עליו.
יום אחד קיבלתי טלפון.
מי בטלפון?
קרלוס.
קרלוס?
והרי פגשתי את קרלוס בסוף השבוע, בקשר לאיזה עסקה שסגרנו עם
איזה יפני אחד.

"כן קרלוס, מה שלומך? היפני לא קיבל עדיין את המשלוח?"

"תקשיב טוב. אני יודע על הקלטת"

אמר בכעס חד.

"כן?"

שאלתי. ואילו הכחשה הייתה מוציאה אותי טמבל.
איך הסתבכתי בצרה הזאת?

"תקשיב! החבר המטומטם שלך, שלח לי עותק ומאיים עליי, שאם אני
לא אתן לו כסף הוא יפיץ את זה. אני בטוח שיש לך חלק בעניין.
אני מקווה שאתה תדע איך לטפל בזה".

הוא ניתק.
הוא ממש התעצבן.
אני מקווה שאני אוכל לפייס אותו מאוחר יותר.
אני וקרלוס שותפים לעסקים כבר שנים.
טוב.
מה עושים?
צריך לדבר עם סטיב.
חייגתי לסטיב.

"סטיב, מה קורה? מה המצב? שנים שלא התראנו. תקשיב! בקשר
לקלטת...."

"שמעת?"

סטיב שאל בפליאה, כאילו חשב שכל זה יעבור בשקט בלי שיגיע
לאוזניי.

"כן, שמעתי. דיברתי עם קרלוס. אמרתי לקרלוס שאני כבר אתן לך את
הכסף. אני לא אתן לך להרוס את הידידות שלי עם קרלוס.  תגיע
לכאן ואני כבר אשלם לך."

הוא הגיע מהר מאוד.
תוך עשרים דקות הוא כבר כאן.
איך הוא נראה? מה קרה לו בחודשים האחרונים.
הוא היה מזוקן, זרוק, כאילו הוא התחיל להסתובב עם הקבצנים
ברחוב.
מה קרה לו? איפה סטיבי שהעברנו את אותה הילדות ביחד?

"סטיבי, סטיבי היקר, רק צרות אתה עושה כל הזמן? אה?"

פניתי אליו.
סטיב היה ממש לחוץ.
זהו. הבן אדם נרקומן רשמי.
קשה היה לי להאמין שהוא היה חבר שלי.

"מה חסר לך עכשיו סטיב? תגיד לי"

"לא חסר לי...."

התחיל סטיב וקטעתי אותו..

"כי יש לי פה מנות של הרואין בלי סוף אם אתה.."

נכנס לדבריי

"כן, אני לא אתנגד".

אמר לבסוף.
ישבתי לידו.
אני יודע שהוא רוצה את המנה עכשיו. אז הלכתי לחדר שלי, הוצאתי
מנת הרואין.
ערבבתי עם המנה רעל.
הייתי חייב לשים לזה קץ.
הוא ישב, איזה חיוך עלה על פניו כשהוא ראה את הסם.
אני כבר לא יודע אם אני הורג אותו מתוך מקצועיות או מתוך
רחמים.
הוא הזריק את המנה.
כנראה שלוקח זמן עד שהרעל מתחיל להשפיע, אבל הסם השפיע.
הבן אדם רגוע.
פתאום, הוא התחיל להעלות כל מיני זכרונות.
הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים.
הוא נשען על הספה, ראשו מונח לאחור, עיניו עצומות.
הוא התחיל להעלות כל מיני זיכרונות על דברים שקרו בילדותנו.
הוא הזכיר לי כל מיני דברים שהיינו עושים ביחד.
אני הוא ומני.
איזה שלישיית ליצנים היינו.
עברנו המון ביחד. בעצם כל חיי עברו עם הבן אדם הזה.
אני זוכר אפילו את הג'וינט הראשון שלנו ביחד, בשכונה מאחורי
הבתים.

"אין לך מושג כמה אני אוהב אותך. אתה המלאך שלי"

אמר והעביר בי צמרמורת בכל הגוף.
בעוד סטיב ממשיך להתענג על זיכרונות, הוא נהיה מטושטש והתחיל
לדבר לאט.
רגע לפני שהוא נפל מהספה, הצלחתי לתפוס אותו.
חיבקתי אותו ודמעות עלו בעיני.


חשבון נפש

אחרי שסטיב מת, התחלתי לבתר את גופו בסכין, כעסתי על עצמי אך
הוצאתי את העצבים על גופתו, ואז פקדתי על אחד מהעובדים שלי
לזרוק את גופתו בביתו.
לא יכולתי לעשות שום דבר לאחר המעשה הזה.
זה לא שהרגשתי באי נוכחות סטיב, אלא רק הרגשתי בחסרונו.
הדברים שהוא הזכיר ברגעים האחרונים שלו, הדהדו לי בעוצמה
במוח.
דפיקה על הדלת.
אחד המשרתים נכנס.
היום הלוויה.
אלפי אנשים הגיעו אליה.
הנה אמא של סטיב.
אהבתי אותה מאוד, בגלל שלאף אחד מאתנו לא הייתה באמת אמא, היא
הייתה האמא של כולנו.
פתאום הכל נהיה כבד כל כך.
היא התנפלה עליי בבכי, חיבקה אותי חזק חזק.

"יהיה בסדר, אל תדאגי יהיה בסדר".

הרגעתי אותה.
לא כל כך הבנתי למה אמרתי לה שיהיה בסדר, הרי הבן שלה כבר מת.
כנראה שאנשים אוהבים לחשוב שיהיה בסדר או לפחות רוצים להאמין.
היא המשיכה לייבב בחוסר נשימה.

"איזה נבלות, טורפי אדם הרגו את הבן שלי? הם שחטו אותו".

השתפכה בבכי והרטיבה לי את כל החולצה.

"אתה יודע מי הרג אותו? תעשה שמי שהרג אותו ימות".

בקושי הצלחתי להבין משהו מדבריה כי היא לא הפסיקה לבכות.
חיבקתי אותה חזק חזק.

"אל תדאגי, אני אדאג לשים קץ לחיי הרוצח".

התחלתי לטייל לכיוון הים, גם היום יש את אותה הצגה מזוינת , לא
נמאס להם?
הרגשתי כל כך רע.
הרגשתי שבא לי למות, ממש חשבתי על התאבדות.
ישבתי מול אותו אדם שכבר כמה שנים מעלה את אותו המחזה, עם אותם
המילים.
הוא התחיל להתפלסף:

"מאידך יודעים כל המאבדים עצמם לדעת את טעמו של המאבק עם פיתוי
ההתאבדות. אי שם בחביון נפשו יודע אל נכון של אחד מהם, כי אף
שיש במעשה ההתאבדות משום מוצא, אין זה אלא פתח חירום עלוב
ובלתי ראוי למדי, כי ככלות הכל נעלה יותר הוא, ונאה יותר לאדם,
להניח לחיים עצמם להכריעו ולכלותו מלעשות זאת במו ידיו, מוסר
זה, יסורי מצפון אלה, המכונים מפיקי-סיפוק-מעצמם, דוחפים את
מרבית המאבדים עצמם לדעת, למאבק נצחי למען יעמדו במסת
הפיתוי."

התרחקתי קצת מההצגה.
התחלתי לטייל.
הגעתי לגן משחקים.
ישבתי על הספסל בגן, ילד קטן כבן 7 התנדנד בהנאה.
איזה כיף לו.
כולי קנאה.
הוא באמת חושב שהחיים טובים ומלאי אושר.
התחלתי לחשוב ולהרהר, נזכרתי באמו של סטיב.
אני חייב לשים לזה סוף.
אני חייב לשים לזה סוף.
אני חייב לשים לזה סוף עכשיו.
הוצאתי מהנרתיק את האקדח שלי.
טענתי אותו, דרכתי אותו, כיוונתי.
ידי רעדה.
לא ידעתי אם אני באמת מוכן נפשית לעשות את זה.
יריתי.

"למה הרגת את סטיב? בן זונה"

צעקתי על הילד הקטן ששכב מדמם מתחת לנדנדה.
התחלתי לבעוט בו.
אחרי הכל, תמיד הייתי ילד רע.
חזרתי אל ההצגה.
לא יודע מדוע מצאתי עניין, אבל רציתי לשבת שם, להירגע קצת.
אותו שחקן המשיך בנאומיו:

"הו, מה קשה הוא, להתחקות על עקבות השכינה בתוככי החיים שאלה
שאנו חיים, בתוככי תקופה כה רוויה שביעות רצון, כה בורגנית, כה
נטולת שאר רוח כתקופה זו, בה אנו חיים, למראה יצירי
הארכיטקטורה האלה, העסקים האלה, הפוליטיקה הזאת, בני האדם
האלה!
כיצד זה לא אוכל להיות זאב ערבה, מתבדל ובוטה הליכות, בתוך
עולם שאין אני שותף אף לא לאחת ממטרותיו, שאף אחת משמחותיו
אינה מדברת אל ליבי!
לא בתאטרון ולא בקולנוע אוצר אני כוח לשבת הרבה, בקושי אמצא
עניין בעיתון, אינני מסוגל להבין איזה מין הנאה, איזה מין
תענוג הוא זה, שמבקשות להן הבריות בקרונות רכבת ובבתי מלון
גדושים אדם, בהמולת בתי קפה, לצלילי מוסיקה טורדנית, דחוסת
חשקנות, במועדוני הלילה ובמופעי הבידור של ערי המותרות
הזוהרות, בירידים העולמיים, בתהלוכות הראווה, בהרצאות לצמאי
הדעת, במגרשי הספורט ההומים-אינני מסוגל להבין את כל התענוגות
הללו, שגם אני יכולתי, הלא, לזכות בהם ושרבבות אנשים אחרים
טורחים ונדחקים למענם-אינני מסוגל להיות שותף להם.
ואילו מה שמתחולל בי בשעות - החסד הנדירות שלי, מה שלגבי דידי
עונג עילאי הוא, חוויה, אקסטזה, רוממות רוח. כל זאת מכיר ומבקש
ושוחר העולם לכל היותר ביצירות ספרות, ואילו בחיים, יראה כגון
זה כטרוף דעת בעיניו.
ואל נכון אם צודק העולם, אם יש צידוק לאותה מוסיקה בבתי הקפה,
לאותם שעשועים המוניים, אם צודקים אותם יצורי אנוש אמריקניים,
המסתפקים בכה מעט, כי אז אני אינני צודק, אז אני מטורף, אז אני
באמת ובתמים זאב הערבה, כפי שהייתי מרבה לכנות את עצמי, חיה
תועה שנקלעה לעולם זר ובלתי מובן לה, ואינה מוצאת עוד, לא את
מולדתה, לא טרף להחיות נפשה ולא חדווה."