לפעמים מתחשק לי להשיג אקדח, ופשוט להתחיל לירות באנשים.
סתם אנשים שעוברים ברחוב.
החולצה שלה לא מוצאת חן בעיני? לירות בה.
החיוך שלו מתוק מדי? לירות בו.
ההליכה שלו מעצבנת אותי? לירות.
ואז ינסו למצוא את הקשר בין כל הרציחות, ולא ימצאו.
לא קבוצת גיל, אוכלוסייה, קשר כלשהו בין האנשים. כלום.
זה יככב בחדשות, ובכל העיתונים: "רצח נוסף, המשטרה עדיין מחפשת
כיוון חקירה."
בסופו של דבר, כעבור המון זמן, ימצאו אחד.
ואז יעלו עליי, וכל העולם יכיר אותי
כהילדה-הרוצחת-הסדרתית-המטורפת, שירתה באנשים ברחוב, בלי
סיבה.
וישלחו אותי למוסד, אולי לאחד לחולי נפש. יאבחנו שיש לי איזו
הפרעה נפשית עם שם נורא ארוך, וירשמו לי המון תרופות בהמון
צבעים.
ואני גם אטופל פעם או פעמיים בשבוע אצל איזה פסיכולוג מפורסם,
או אפילו יותר, כי הרי אני הילדה-הרוצחת-הסדרתית-המטורפת שיש
לה הפרעה נפשית עם שם נורא ארוך.
ואחרי כמה שנים, כשיחליטו שאני כבר כמעט בריאה ויכולה להסתדר
בכוחות עצמי הם ישחררו אותי, אבל אני עדיין אטופל אצל אותו
פסיכולוג מפורסם פעם או פעמיים בשבוע.
אני אנסה לבנות לי חיים, אשכור איזו דירה בדרום ת"א ואמצא לי
עבודה חלקית. ובכל מקום שאליו אלך אנשים יסתכלו עלי בתמיהה
ואולי בפחד. ואני אחייך אליהם את החיוך הכי מטורף שאוכל לחייך.
כי אני?
אני מטורפת.