ברוך התחתן בגיל 23, כמו יהודי טוב. אשתו, דבורה, היתה בת 17.
כמו יהודיה טובה.
ברוך בן ישי ודבורה בת שלמה הולידו שמונה ילדים (חמישה בנים
ושלוש בנות), כמו יהודים טובים. הם גרו בבית קטן בעל קומה אחת
בירושלים. הבנים בחדר אחד, הבנות בחדר אחר וברוך ודבורה בחדר
משלהם. ברוך לא הלך לישיבה. הוא האמין שאפשר גם לעבוד את האל
בזמן שמתקנים אסלות וכיורים.
ברוך היה כבר בן 48 כשבנו בכורו היה בן 23, וכבר הגיע הזמן
לחתן אותו. בנו אחריו, עומר בן ה-22, גם התקרב לגיל, וברוך
החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת וחיתן אותם עם בנות של רב
מפורסם. אבל בבית בעל קומה אחת, שבו הבנים בחדר אחד, הבנות
בחדר אחר וברוך ודבורה בחדר משלהם, לא יכולות לחיות שתי נשים
נשואות נוספות כמו יהודיות טובות, ולכן ברוך החליט לעשות מעשה.
הוא בנה, במו ידיו, קומה נוספת בעלת שלושה חדרים - חדר לכל זוג
וחדר נוסף, שיהיה כבר מוכן לאור, שהיה הבא בתור.
אור גדל והתחתן לא בשידוך, ותפס את החדר בקומה השלישית, כך
שנשארו שני בנים בחדר משלהם ושלוש בנות בחדר משלהן. אבל גם זה
לא ארך זמן. לאט לאט הבנות יצאו מהבית ובועז התחתן ועבר לחדר
שבעבר איכלס את הבנות (משה, הבן האחרון, התחתן ונשאר בחדרו,
שנותר ריק מאדם). ובינתיים לברוך כבר יש חמישה נכדים קטנטנים
שצריכים חדר משלהם, אז הוא שוב החליט לעשות מעשה ובנה קומה
שלישית, במו ידיו. הוא אפילו עיצב שתי מרפסות על עמודים וסלון
מעגלי במרכז הקומה, שקישר בין ארבעת החדרים של הזאטוטים (לעומר
היו שני בנים שהתגוררו באותו החדר).
לבסוף, בשיבה טובה, ברוך ודבורה נפטרו ונקברו בבית עלמין, מסעם
האחרון בעולם הזה כיהודים טובים. ובינתיים גם ילדיהם ונכדיהם
גדלים, ונכדים נוספים נולדים, והיתרי הבנייה באזור לא מרשים
לבית לעבור את גובה שלוש הקומות...
אז בניו של ברוך עשו מעשה. חסכו כסף וקנו את הבית הצמוד להם,
שיפצו אותו מבפנים והוסיפו קומה נוספת, לפי שירטוטיו החובבניים
שברוך השאיר מאחוריו (כפי שבינתיים הבנתם, ברוך אהב מאוד את
ההנדסה ובזמנו החופשי שירטט מאות עיצובים פנימיים של בתים,
כולל המצאות משלו, כגון ארון דו צדדי - ארון קיר המשמש את שני
האנשים משני צידי הקיר). לאחר כמה זמן גם הבנים הלכו והנכדים
קנו את הבתים הצמודים, ולאט לאט המשפחה הפכה לאימפריה, לאחוזה.
מה לא היה שם? מעברים אוויריים בין הבתים, גרמי מדרגות מעגליים
שהעלו אותך עד לגג, שבו היתה בריכה וגינה, מעברים סודיים לקומה
מתחת בשטיחים, מעברים לחדר הצמוד דרך הארונות הדו-צדדיים
והנכדים כבר החלו לחשוב על בניית חומה ושער סביב כל המקום
הכביר אך השאירו את הרעיון תלוי - מי יודע לאן הם עוד יתרחבו.
אנשים מכל ירושלים באו לחזות בבית המרהיב שזכה לכינוי "טירת
ברוך" והנכדים התראיינו לנשיונל ג'אוגרפיק בקשר לעיצוב הייחודי
של ה"טירה", אך סירבו לחשוף את שירטוטיו של ברוך סבם שעוד לא
הוצאו לפועל, מאחר ונשארו עוד כמאתיים כאלה. וגם הנינים ובני
הנינים המשיכו את האחוזה, בעוד הבית גדל ומתרחב, בולע את הבתים
הצמודים ומספר האנשים בתוכו מגיע כבר כמעט למאה.
ואז... זה הגיע. מכתב מהעירייה. ברוך בן החמש, קרוא על שם סבו
של סבו, הוא זה שבדק את הדואר באותו יום. "מכתב מהעירייה, מכתב
מהעירייה!" הוא צעק, בעוד כל יושבי הבית פתחו את חלונותיהם
בשביל לצפות במחזה. ראש המשפחה הנוכחי, יאיר, יצא החוצה ופתח
את המכתב. כל דיירי הבית הביטו בו במתח. ואז הוא הרים את ראשו,
הסתובב לחלונותיו של הבית וצעק ''יש היתר! יש היתר!''
מאז, השמיים הם הגבול. ה''טירה'' החלה להתפתח גם למעלה ולא רק
לצדדים, ובבניין הראשי, אותו בית קטן-לשעבר שהיה עכשיו מרכז כל
ה''טירה'', הותקנה מעלית. מניין האנשים בבית הגיע ל-150 כאשר
נבנה חדר האוכל. או יותר נכון, בית האוכל.
הוא היה בנוי משני בתים צמודים מהרחוב המקביל, בדיוק מאחורי
הבניין המרכזי. הבתים מצדדיו כבר נקנו לפני שנים והוסבו
למשרדים של חברת ההנדסה והקבלנות ''באמת ברוך בע''מ'', שנוסדה
ע"י שלושה מנכדי הנינים של ברוך.
חדר האוכל היה עצום. הוא הכיל 170 כיסאות (150 לתושבי הבית
ו-20 לאורחים) וכל כולו שולחן עצום, פרי עיצובו של ברוך;
השולחן היה בצורת ריבוע מושלם, עם חלל פנימי בתוכו, משם חולק
האוכל (שעדיין הוכן, כמיטב המסורת, על ידי הנשים של
ה''ברוכים'' החרוצים). בכל צלע של הריבוע היו ארבע ''בליטות''
שיצאו מהשולחן, כאילו שולחן מלבני וקטן יותר הוצמד לשולחן
הענקי.
היה יתרון נוסף לחדר האוכל העצום - כולם יכלו לדבר זה עם זה
ולהכיר יותר טוב, דבר שכבר קשה עם כמות האנשים העצומה וקשרי
המשפחה הסבוכים. היה זה הרי הכרחי אחרי המקרה ההוא בו חבטה אשה
בבן דודו מדרגה שניה של בעלה במחבת כשזה בא באמצע הלילה לחפש
חלב לתינוקו. היא לא הכירה את האיש וחשבה שהוא פורץ.
במחשבה לאחור, היה זה טיפשי מאוד. מי יעז לפרוץ לבית שבו גרים
150 אנשים?
אבל אז הגיע המכשול. השכנים לא אהבו את ה"טירה". אולי קינאו
באושרה, עושרה וכשרונה של משפחת ברוך (הרי כבר מזמן הם לא
קרואים "כהן", אלא "ברוך"). השכנים התאגדו וחסמו את בליעתם של
הבתים הנוספים הצמודים ל"טירה", לא הסכימו למכור. "באמת ברוך
בע"מ", שהפכה כבר מזמן לאחראית על ה"טירה" (בראשות יאיר,
כמובן) כבר התייאשה - לא יכלו להתרחב לצדדים ומהאסיפה המשפחתית
(בחדר האוכל, כמובן, אלא לאן עוד כולם יוכלו להיכנס?) הוחלט
שלא להגביה מעל שבע קומות - גובה הבניין הראשי, שכבר ניתן לו
שם ולוח כסף מבריק בחזיתו:

בניין דבורה בת שלמה

שתמיד דחפה את בעלה ותמכה בו, כמו יהודיה טובה.

יום אחד בא המושיע, בתוך מעטפה חומה גדולה.
''לנכד ניני'', היה כתוב שם. ''מברוך בן ישי כהן.''
''על המכתב להימסר 80 שנה לאחר מותי''.

נכד ניני היקר,
אני מאמין שכבר גדלתם. הרי היה זה חזוני מאז ומתמיד, וידעתי
שצאצאיי יגשימו אותו. בטח כבר לקחתם את כל הרחוב.

יאיר היה נדהם. במעטפה היו כ-20 שרטוטים, כולם מתארים את הבלתי
אפשרי - קניית הבתים שמול ה''טירה'' וקישור ביניהם באמצעות
מנהרות תת קרקעיות שיעברו בדיוק מתחת לכביש, בצירוף כמה
שרטוטים המתארים את המסדרונות התת קרקעיים וחדרים תת-קרקעיים
למיניהם.
''זה טירוף,'' חשב, ''לעולם לא נשיג לזה אישור!''
אבל הם השיגו. השתמשו בקשריהם העבותים בבניין העירייה (אתם
חושבים שלמאה ושמונים איש לא יהיו קשרים בעירייה?) והשיגו את
האישורים למבנה החדשני, שפרץ את הדרך לאדריכלות המודרנית.

ושם, למעלה, ישב ברוך. הוא ישב ושרטט. מלאך ניגש אליו.
''הממונים לא מרוצים'', אמר. ''אתה לא יכול פשוט לשלוח דואר
לקרובי המשפחה שלך למטה!"
''אל תדאג,'' אמר ברוך, ''הסוויתי את המכתב כדי שיראה כאילו
שלחתי אותו לפני מותי''. המלאך נראה לא מרוצה, אבל ברוך כבר
חזר לשרטוט שלו, והמלאך הבין את הרמז ופשוט פנה לאחור ויצא
מהחדר.
ליד ברוך כבר היתה ערימה של שרטוטים שהיתה כבר גבוהה יותר
ממנו, ו30 מעטפות מוכנות ומבויילות, לשעת צורך. הוא מלמל, ''הם
היו מגלים את זה בין כה וכה.''