הערה: בדרך כלל אינני כותבת שירים, אני מוצאת את עצמי לא
מוכשרת כל כך בעניין. ובכל זאת אני כותבת הפעם (אולי האחרונה)
ברגע מסויים שרציתי לבטא משהו, את ההרגשה שחשתי שישבתי על אותה
מדרגה בעצרת הזדהות לשנה שלא מצאו את החטופים.
שוב
אתמול בבוקר
גיליתי שלא תחזור.
ששוב לא אשמע את צחוקך
ששוב לא אראה את חיוכך
ששוב לא ארגיש את חיבוקך
לעולם.
ואיפה אתה?
ולמה הכל פתאום שחור?
שוב לא אשמע נשימתך
שוב לא אחבק אותך שתפחד
שוב לא תהיה שם בשבילי.
לעולם?
ואימא שלך, גם אותה שכחת?
כאן לבד לך, מחכה.
שוב תתייפח על כתף אביך
שוב תבכה על הכר
שוב תחפש שלווה ותמצא?
אף פעם.
אתמול חטפו אותך
וכולי תקווה שתחזור.
ששוב תיכנס עם אותן הבדיחות
ששוב נשמח ונחייך
ששוב תהיה פה, רק תהיה פה.
לעולם. |
